שמשונית היא יריעת פלסטיק מעובד שנועדה לספק הגנה מהירה מפני הגשם; היא מצע לשילוט זול או חומר גלם למרקיזות; בו בזמן היא גם חמנייה, צמח יפיפה ומתוחכם, המתאים עצמו לזווית קרני השמש. בתערוכת היחיד ׳שמשונית׳ שניידר מחברת את שני הקצוות הללו – פלסטיק זול ופשוט, מעשה ידי אדם, עם חוקיות נשגבת של הטבע, חיבור שבא לידי ביטוי בציורים עם ׳תוספות׳ תלת מימדיות.

שניידר מעוניינת להפיח בציור את דחיפות החיים המאפיינת את רחובות העיר. היא מכניסה דחיפות זו לחלל הגלריה הסטרילי כביכול, ומצביעה על המקומות בהם פנים הבית נשפך החוצה, אל המרחב הציבורי, או לחילופין על האופן שבו המולת הרחוב זולגת פנימה לתוך חלל הבית. החוץ, הרחוב שברשות הרבים, מתערבב עם האינטימי והביתי.
 
דוגמא אחת לכך היא הציור ׳שיחה׳ בו כלב וחתול יושבים ברוגע במרפסת ומנהלים שיחה, כאילו היו חברים ותיקים. הגגון שמעליהם הוא סדין ישן ומעקה המרפסת עליה הם יושבים הוא קרטון משומש. הסצנה יכולה להתפרש בשני כיוונים מנוגדים – לא ברור אם המביט בה מסתכל מפנים הבית אל החוץ, לרחוב, או שהכלב והחתול נמצאים בתוך הבית ואנו אלה המציצים פנימה מבחוץ.
 
המיצב הציורי נע בין מרחבים מוגדרים מראש של קנבס ונייר כאלו בהם הציור חורג אל הקיר, הופך לתלת מימד ופולש אל העולם הממשי. התערוכה נוגעת במתח שבין ארגון מציאות יציבה באמצעות דימוי לבין המהות השברירית והארעית של הדימוי. שניידר חורגת מגבולות הציור לא רק בעזרת התוספות אלא גם על-ידי חשיפת סוד האשליה הציורית. היא מציגה יחד עם הציור את מושאי ההתבוננות וההשראה שלו – החפצים האמיתיים. בכך מצביעה שניידר על הפשטות והקלילות שבהן ניתן לבנות ולייצר אשליה.

נוף לילי, עפרון על נייר, 2020, פרל שניידר