גיליון #22 תמונת ניצחון / אוקטובר 2018
שער הגיליון מאת פבל וולברג, לנין שוכב קרמנצ’וק, תצלום צבע, 2018. לצפיה בשער לחצו כאן

כל המוצק מתנדף לאוויר

Bookmark and Share

ג'ון ג'רארד, דגל מערבי (ספינדלטופ, טקסס) 2017 (פרט)

 

כל המוצק מתנדף לאוויר: על 'דגל מערבי' של ג'ון ג'רארד

גלעד רייך

אחד מרגעי השיא של הסרט זה ייגמר בדם (There Will be Blood), יצירת המופת של תומאס פול אנדרסון משנת 2007, הוא הרגע שבו נפט פורץ לפתע, באופן בלתי ניתן לשליטה ובעוצמה רבה, מתוך הקידוח שהקים גיבור הסרט, דניאל פליינוויו (Plainview) (בגילומו של דניאל דיי לואיס, שגם זכה באוסקר על התפקיד). לאחר כמעט עשור של ניסיונות להוציא נפט מתוך האדמה, זהו הקידוח הראשון שהופך את פליינוויו לאדם עשיר. עשיר מאוד. לפני שפנה לנפט, ניסה פליינוויו את מזלו בכריית זהב וכסף, אולם פספס בכמה עשורים את ה'בהלה לזהב' של אמצע המאה ה־19. לעומת זאת, ברגע ההתפרצות, שנת 1911, מוצא עצמו פליינוויו ברגע הנכון בהיסטוריה: הבהלה לזהב השחור נמצאת בשיאה, חברות גז קמו זה מכבר, ומרבצי נפט רבים מתגלים מתחת לאדמת דרום ומערב ארצות הברית. זהו גילוי שעתיד לשנות לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא את הכלכלה המערבית כולה.

אולם יום שׂשׂונו של פליינוויו הוא גם יום אסונו. רגע הפריצה הבלתי מבוקרת של הנפט מן הקרקע (blow out  בעגה המקצועית), יוצר הדף רב עוצמה שמשאיר את בנו היחיד – והאדם הקרוב לו ביותר – חרש לשארית חייו. לאורך כל הסרט נהרגים עובדים בתאונות המתרחשות באתרי הקידוח השונים, אבל רגע פציעת הבן הוא המשמעותי ביותר: בניגוד לאדישות שבה קיבל פליינוויו את מותם של עובדיו לאורך השנים, הפעם הוא מרגיש אשם. דרכו להתמודד עם האשמה היא להתעלל בבנו (ובסופו של דבר להתנכר לו), ובמקביל להפוך לאלכוהוליסט. הציניות, גסות הרוח והכוחנות שאפיינו את גיבור הסרט לאורך חייו – ובמידה רבה אפשרו לו לצבור כוח וכסף רב כל כך  – משתלטות עליו. הפיכתו לאיל נפט מוצגת כתהליך ששקרים, הונאה, זלזול בחיי אדם ותאוות בצע הם חלק בלתי נפרד ממנו. ככל שהוא נעשה עשיר יותר, כך הוא הופך בודד ואכזרי יותר.

סצנת פריצת הנפט מהקרקע מזכירה דימוי איקוני מההיסטוריה האמריקאית: הרגע שבו קידוח הנפט ספינדלטופ (Spindletop) שבטקסס התפרץ באופן לא מבוקר ב־10 לינואר 1901. כמות הנפט שפרצה מהקידוח באותו יום, 100 אלף חביות, הייתה גדולה יותר מכמות הנפט שהוצאה מהאדמה עד אותו רגע בהיסטוריה של ארצות הברית. כמו בסרט, גם הקידוח המקורי המשיך להתיז נפט בעוצמה רבה במשך ימים רבים עד שהצליחו להשתלט עליו. רגע פריצת הנפט מהקרקע בספינדלטופ נחשב לרגע שבו הפכה הכלכלה האמריקאית לכלכלה מבוססת נפט, והתצלום המתעד את הרגע הזה הוא תמונת הניצחון שניבאה את התפתחות הכלכלה ואורח החיים המערבי במאה ה־20.

התפרצות קידוח לוקאס, ספינדלטופ, טקסס, ה־10 בינואר, 1901

למעשה, כמעט כל מרכיב המזוהה עם הנוחות שמאפיינת את אורח החיים המערבי קשור בצורה זו או אחרת לנפט, או בשמו המוכר יותר בשיח התעשייתי – פטרוליום: החל במוצרי ניילון ופלסטיק ועד ממתקים, חלקי מחשב, מוצרי קוסמטיקה ואפילו ואזלין, הידוע גם בשם ג'ל פטרוליום. אבל כמובן שהתרומה המשמעותית ביותר של הפטרוליום לכלכלה היא בתוצרתו כדלק. נסו לדמיין עולם ללא "מקדשי הנפט" (oil sanctuaries), כפי שמכנה הפילוסוף ז'אן בודריאר את תחנות הדלק. כלומר, מציאות ללא מכוניות, מטוסים או אניות המשא האדירות, שגם היום עדיין מניעות 90% מהסחורות בעולם. היכולת לתרגם את הנפט לשימושים רבים כל כך, אפשרה מצד אחד התקדמות אדירה במדע, בטכנולוגיה ובתרבות, ומנגד יצרה נזקים סביבתיים עצומים לצד חמדנות, אכזריות וניצול.

עיר הנפט, ספידלטופ, 1903

 

האמביוולנטיות המוסרית המאפיינת את ההשלכות החברתיות של אותו רגע היסטורי בספינדלטופ, כפי שהסרט זה ייגמר בדם מדגים היטב, עומדת בבסיס עבודתו של האמן האירי ג'ון ג'רארד – דגל מערבי (ספינדלטופ, טקסס) 2017 (Western Flag (Spindletop, Texas) 2017). ג'רארד יצר דגל שחור המתנוסס על מוט הנטוע במרכז שדה הקידוח המקורי. בניגוד לכל דגל שראינו בעבר, הדגל השחור של ג'רארד אינו עשוי מבד אלא מגז בצבע שחור. מכיוון שכך, הדגל מתנפנף ומתנדף ברוח בו בעת. צורת הדגל נשמרת בקווים כללים, אך גם משתנה ללא הרף. המתח בין הצבע השחור שמעניק לדגל ניראות לבין הגז המתנדף במהירות הופך את דגל מערבי לנוכח ולא נוכח, מוחשי ולא מוחשי. "אני חושב שהדגל שהצעתי הוא סוג של דגל אבל וכאב," אמר ג'רארד בראיון עמו שפורסם עם חשיפת העבודה. "הרבה מדו־תחמוצת הפחמן (Carbon Dioxide, גז שנוצר בעת בעירת הנפט – ג.ר.) ששוחררה מהאדמה במאה ה־20 מקורה באזור שהדגל נמצא בו. הפסל שהפקתי הוא דגל שחושף את ההיסטוריה של הנוחות שלנו."

מי שלא מכיר את עבודתו של ג'רארד, או נתקל בה לראשונה כדימוי קבוע ולא כדימוי נע, סביר להניח שיחשוב שמדובר בדגל ממשי. כלומר, עד כמה שדגל מתנדף יכול להיות ממשי. אבל דגל מערבי, כמו כל עבודותיו של ג'רארד, הוא סימולציה. זהו מודל ממוחשב שנוצר כל כולו באמצעות תוכנות סריקה, מיפוי ועיצוב. ג'רארד וצוות המתכנתים והמעצבים שלו סרקו את פני השטח של שדה הקידוח באמצעות כטב"מ עד שיצרו מודל שנראה זהה לקרקע הצחיחה, המרוקנת מכל חיים, של ספינדלטופ כיום. לאחר מכן הם עיצבו את את התנועה המתמדת של הגז הנפלט ואז הוסיפו למודל את המאפיין המזוהה ביותר עם עבודותיו של ג'רארד – סימולציה בזמן אמת. כלומר, מודל המציית למעבר בין יום ללילה, למזג האוויר ולתנועת השמש בשמיים באתר הספציפי אותו הוא מייצג. "יש לנו דרכים חדשות לייצג את הממשי כיום, מעבר לקולנוע או צילום. סימולציה היא אחת מהן", אומר ג'ראד באותו ראיון. הצופים בעבודה – בין שאלה צופי ערוץ 4 הבריטי שנחשפו אליה באמצעות "פריצות לשידור" במהלך יום כדור הארץ האחרון, או ההולכים ושבים ברחבה של בית סומרסט (Somerset) בלונדון שם הוקרנה לראשונה- חוו אותה כאילו הם רואים שידור חי מהאתר בו מתנוסס הדגל. כשירד הלילה על ספינדלטופ, החשיך לאיטו גם המסך, ולצופים לא נותר אלא להאמין שהגז ממשיך להתנדף. אמונה זו עומדת בסיס העבודה כולה, שכן דגל מערבי לא קיים במציאות הממשית. הוא "פסל בלתי נראה", כפי שמכנה זאת ג'רארד, אשר כוחו נובע מהאמונה שלנו במממשיותו של הדימוי, בין אם מייצג מציאות הנמצאת "מאחורי" הדימוי ובין אם לאו.

דגל מערבי (ספינדלטופ, טקסס) 2017, מראה הצבה, בית סומרסט, לונדון

 

דגל מערבי, ללא ספק העבודה של ג'רארד שזכתה לתפוצה הרחבה ביותר עד כה, מכילה את כל האלמנטים שמאפיינים את גוף העבודות המרשים שלו: סימולציה כאמצעי לייצוג הממשי, סוגיות של ניראות מול חוסר ניראות ביחס למעבר בין ייצור חומרי לייצור לא חומרי, והקשר של כל אלו לשאלות של זמן ומשך. בדגל מערבי הזמן מופיע בשלושה מובנים במקביל: הזמן של הרגע הנוכחי, הזמן שעבר (זיכרון) והזמן כמשך, כזמן שחולף. העבודה, כפי שניסח זאת בן איסתהאם (Eastham), לא נועדה לציין אירוע שקרה בעבר או לייצג אותו מחדש. במקום זאת, היא מהווה פרשנות חזותית, בשידור חי, לאתר ספציפי המופק בכל רגע מחדש. לפרשנות הזו אין כל מעמד מעבר לדימוי ששורד בזיכרון של מי שצפה בה. כאמור, זוהי האמונה שלנו בממשיותו של הדימוי, שיוצרת את האפקט של העבודה.

אופן יצירת דגל מערבי מחזק את הזמניות המתעתעת שלה. ג'רארד וצוותו לא מכינים סרטון הדמיה מוכן מראש ומשדרים אותו, אלא מפיקים את הסימולציה בכל רגע מחדש בהתאם לאלגוריתם אליו הוזנו סך הנתונים הרלוונטים, כגון חילופי העונות הצפויים במשך התקופה בה מתקיימת העבודה. המחשב מפיק כ־50 פריימים של האתר בשנייה אחת, כך שכל פריים על המסך הוא יחידאי – אין שני פריימים זהים – ונעלם מיד.

ג'ון ג'רארד, דגל מערבי (ספינדלטופ, טקסס) 2017 (פרט)

טכנולוגיה זו, המבוססת על טכנולוגיות צבאיות והאפליקציות האזרחיות שלהן בתחום משחקי המחשב, מאפשרות לג'רארד ליצור עבודות שמתמשכות שנים ארוכות. לדוגמא, אחת הסדרות המוקדמות שלו, “Smoke Trees” משנת 2006, היא סדרה של עצים וירטואליים שצומחים, פורחים ונובלים בהתאם לעונות השנה ולמשך החיים של כל עץ ועץ. במקרה של עץ האוק, שאורך החיים הממוצע שלו הוא 300 שנה, העבודה אמורה להימשך עד אשר העץ יתפורר בחזרה אל תוך האדמה. בעוד במקרה של “Smoke Trees” מגויסת הטכנולוגיה לטובת הירהור פילוסופי על הזמן שחולף, הרי שבעבודות מאוחרות יותר היא משמשת אותו על מנת לומר משהו על הקשר בין תיעוש, אקולוגיה וניראות.

בין השנים 2008-2007 יצר ג'רארד סדרה של עבודות המציגות אילוסטרציות של 'עגורונים', אותן מכונות קידוח בעלות הצורה המוזרה המשמשות כיום לקידוחי נפט. כל אחת מהעבודות בסדרה מציגה 'מקדחה' כזו בפעולה, נעה מעלה ומטה ללא הפסקה – בכפוף לעונות השנה ותנאי מזג האוויר (הווירטואליים, כמובן) – עד ליציאת הנוזל השחור־צהוב מהאדמה. ג'רארד מעניק לכל אחת מעמדות הקידוח שם ומקום: השם של כל עבודה מורכב משם החברה שייצרה את העגורן ומשמו של שדה הנפט בו הוא ממוקם (לרוב, בדרום ומערב ארה"ב). בכך, הוא מעניק לאתרי הקידוח הללו נראות וירטואלית בעולם הממשי. ג'רארד חושף את הפעולה הבלתי נגמרת של ריקון הקרקע ממשאביה הטבעיים, את היניקה של הנפט מתוככי כדור הארץ ("כמו ששותים מילקשייק עם קש", כפי שמתאר זאת דניאל פליינוויו), ומנכיח אותה באופן לכאורה לא חומרי – סימולציית מחשב. במילים אחרות, הוא מציג בפנינו שלב מרכזי, אולי המרכזי ביותר, באופן הייצור החומרי של העולם שאנחנו חיים בו, עולם אשר מוסתר על ידי השקיפות של הלא חומרי.

סדרות מאוחרות יותר של ג'רארד עוסקות בחוות לייצור תעשייתי והמוני במערב התיכון. סדרת העבודות הראשונה, מהשנים 2009-2008, מציגה סימולציות של חוות לגידול חזירים לשחיטה. כמו במציאות, גם כאן איננו רואים את החיות או את פעולת השחיטה, אבל הייצוג המדויק מעניק נראות לארכיטקטורה של חוות מוות אלו, הממוקמות בדרך כלל במקומות נידחים. זו ארכיטקטורה המזכירה בתי כלא או מחנות צבאיים סודיים. כמו בסיוט דיסטופי, האתרים הללו מתופעלים באופן ממוחשב, כמעט ללא מגע יד אדם. גם כאן, ג'רארד לא מסתפק רק בהצגת אתרי הייצור המאפשרים את קיומה של חברת הנוחות המערבית, אלא ממקם אותם במישור הזמן. הזמן שחולף מודגש לא רק על ידי המעבר מיום ללילה או דרך חילופי העונות, אלא גם, כמו לדוגמא בעבודה Sow Farm (near Libbey, Oklahoma) 2009, על־ידי משאית שמגיעה אחת ל־156 ימים, חונה במשך שעה מחוץ לכל אחד מהבניינים, ואז עוזבת. באמצעות הפעולה הפשוטה הזו, מעיד ג'רארד על הזוועה הלא נראית העומדת בבסיס תעשיית המזון. מה שנראה מבחוץ כמו בית כלא הוא אכן כלא, או יותר נכון מחנה השמדה, שקורבנותיו הלא נראים זכאים לחיות קצת יותר מחצי שנה בטרם יפוזרו בסופרמרקטים ובמסעדות ברחבי ארצות הברית.

לאחר שהתמקד בייצור חומרי, בסדרת עבודותיו הבאה עבר ג'רארד לעסוק בייצורו של הלא חומרי, לכאורה. בעבודה  Farm (Pryor Creek, Oklahoma) 2015 התמקד ג'רארד בחוות שרתים, בהן אחת החוות המרכזיות לשמירת מידע של גוגל. לאחר שלא קיבל אישור מגוגל לצלם את המתקן, שכר ג'רארד מסוק וצילם את חוות השרתים מכל זווית אפשרית ובאיכות גבוהה. כמו בעבודותיו הקודמות, הוא יצר על בסיס התצלומים מודל בסביבת זמן אמתית ה'מתעד' בשידור חי, לאורך שנים, את פעולת החווה. הייצוג הארכיטקטוני של החווה אפשר לג'רארד לא רק לחשוף את עצם קיום החווה לציבור, אלא גם לתהות על המשאבים עצומים הדרושים לתפעולה. כמו חוות החזירים, גם החווה הזו מתופעלת כמעט ללא התערבות אנושית, ומהווה נדבך מרכזי ביצירת התרבות שבה אנו חיים. החווה היא ביטוי חומרי מאין כמוהו ל'כלכלת המידע' המציגה את עצמה כחופשיה מהתלות בחומר. הקשר הבלתי נראה לעין בין ייצור חומרי ולא חומרי הופך מוחשי.

העבודה דגל מערבי ממשיכה את ההיגיון של סדרות אלו ושואפת לחשוף, באמצעות סימולציה, את ההיסטוריה הבלתי נראית של חיינו החומריים, חיים מבוססי פטרוליום. "דגל מערבי הוא המסורת של הנפט", אומר ג'רארד בהמשך הראיון. "מסורת בלתי נראית: שלא כמו רוב החומרים המתכלים, הנפט הוא בלתי נראה והוא אחד המנועים של המציאות הפוליטית של שינויי האקלים. הנפט מאפשר שינוי מאוד מסוים בחברה – הוא מאפשר תנועה, ומחולל שינויים בתחומי החקלאות והמזון. הדגל הזה מנסה להזכיר את המסורת הזו ולתת לה דימוי."

אולם דמוי זה לא היה מהדהד באופן עוצמתי כל כך כיום לולא הייתה לו רלוונטיות פוליטית וחברתית. הבחירה של ג'רארד לתת לפסל העשן הווירטואלי צורה של דגל מעניקה לעבודה הקשרים נוספים שנעדרו עד כה מעבודותיו – לאומיות וזהות. עידן טראמפ החזיר למרכז הדיון הציבורי את הקשר שבין זהות לאומית לבין עברה התעשייתי של אמריקה. "לעשות את אמריקה גדולה שוב" משמעו לחזור אל אורח החיים האמריקאי המבוסס על אופני ייצור תעשייתיים ומזהמים, וכן לקדש תרבות צריכה חסרת אחריות. ג'רארד קושר בין זהות, לאומיות וייצור תעשייתי באופן ביקורתי: דימוי הדגל, סמל לניצחון רעיון הלאומיות בעידן המודרני, מתנדף במהרה. הוא נכשל ללא הפסקה למלא את משימתו כייצוג יציב ומאחד של קהילה מדומיינת כלשהי. בראיונות עמו, ג'רארד לא יוצא כנגד הרעיון של דגל כייצוג של קהילה באופן עקרוני, אלא כנגד השימוש המפלג שנעשה בו כיום. למרות שהוא נזהר מלהפנות אצבע מאשימה לטראמפ או לימין הפופוליסטי, הוא טוען כי לא ניתן להפריד בין משבר ההגירה (שמשבר האקלים הוא אחד הקטליזטורים שלו), לבין הפיכתו של הדגל לסמל מדיר. מבחינתו אקלים, לאומנות והגירה קשורים זה בזה קשר הדוק.

ג'ון ג'רארד, דגל מערבי (ספינדלטופ, טקסס) 2017 (פרט)

דגל מערבי נטוע במציאות הפוליטית העכשווית, אבל כוחו נובע, בין היתר, גם מהשימוש החכם שהוא עושה בדימוי המוכר של "דגל שחור" על שלל משמעויותיו האתיות והסימבוליות (סמל להתנגדות לסדר הקיים, סמל לשיתוף פעולה עם פעולות בלתי מוסריות, לאנרכיה, וכו'). השימוש בדימוי מוכר כל כך מאפשר לאנשים ברחבי העולם לקרוא את העבודה הזו בשלל הקשרים. דוגמא מאלפת לכך ניתנה לפני מספר חודשים בשיאו של גל המחאה כנגד מדיניות ההגירה האמריקאית, המפרידה מהגרי עבודה מקסיקנים מילדיהם. דימוי הדגל של ג'רארד הופץ ברשתות החברתיות בין קהילות פליטים (אני, לדוגמא, נתקלתי בפוסטים שהופצו על ידי פליטים מסוריה הנמצאים באירופה), כאמצעי לביטוי מחאה רחבה כנגד מדיניות גירושם של מהגרים ופליטים. על אף שנראה שמי שהפיצו את תצלום העבודה לא היו מודעים לקונטקסט המקורי בו נוצרה או לעובדה שהנה וירטואלית, הדבר לא המעיט מעוצמתו של הדימוי ומהיכולת שלו לעורר רגש ולהניע לפעולה. "על אף השורה התחתונה הבלתי מתפשרת שלו, הדגל השחור המתנפנף נושא אתו אמביוולנטיות ומנעד רגשי שהוא הכרחי לעבודות במרחב הציבורי שמכוונות לעודד את ההשתתפות הפעילה של הקהל בסוגיות עדכניות," כותב איסתהאם.

ואכן, אם קוראים את דגל מערבי מתוך הפרספקטיבה של עבודות אמנות במרחב הציבורי אפשר לראות בו הצעה עדכנית למסורת האמריקאית של "אמנות אדמה" – אמנות שמבקשת לעסוק בנושאים גדולים כמו אקולוגיה, מקום, או המתח בין תרבות לטבע – אך עושה זאת מפרספקטיבה דיגיטלית. כלומר, לא רק שאינה רואה עצמה מחויבת לעשייה במקום מסויים (אלא לייצוג של אותו מקום), היא גם מעדיפה נראות והפצה על פני פעולה סימבולית. באתר המוקדש לדגל מערבי מבקשים מהגולשים להפיץ את העבודה ואת המסר כנגד המשך ניצול משאבי כדור הארץ העומד מאחוריה, ועצם שידורה בערוץ 4 הבריטי הוא יוצא דופן עבור אמן המציג לרוב בגלריות ובביאנלות נחשבות. האדמה באמנות האדמה הזו היא מושא לספקולציה או פרשנות מתמדת של מגוון קולות, לא מקום קונקרטי המסומן על ידי אדם אחד. היא אתר פתוח אשר אליו ניתן להתחבר מכל מקום ובכל זמן. אל מול אמנות האדמה האמריקאית – שהייתה לרוב ביטוי של מודל אמנותי גברי של האמן היחיד הפועל כנגד ובתוך הטבע – מודל המקדש גודל, תעוזה ואישיות אקסצנטרית, מציג ג'רארד מודל אחר לגמרי. לבוש כמו עובד חברת הייטק ומשתף פעולה באופן קבוע עם צוותים טכנולוגיים שונים, הוא מזמין אותנו לחשוב מחדש ובאופן לא היררכי מהו 'מקום', כיצד הוא מופק ובאילו אמצעים הוא מתווך לנו.

במובן זה, גם השימוש שלו בטכנולוגיות השאובות מהעולם הצבאי הוא חתרני. בעוד מודלים ככלל, מודלים ממוחשבים בפרט, ובמיוחד אלו הנוצרים בסביבה צבאית, שואפים ליצור תמונת עולם קוהרנטית וסגורה, הרי שדגל מערבי מערער על התפיסה הזו. המודל במובנו הקלאסי נועד לאפשר לצופה לשלוט בעולם שאותו הוא מבקש לייצג, ואילו דגל מערבי קורא תיגר על ייצוג מציאות שנועד להסדיר, לבאר או להשטיח אותה. כמו מודלים אחרים של ג'רארד, הוא נמצא על קו התפר שבין הממשי והלא ממשי, ובכך מערער על הדיכוטומיה בין השניים. הוא מייצר עולם שמאפשר לנו להנכיח מציאות אשר לרוב נסתרת מאתנו, אבל מסרב לתת פשר לאותו עולם או לגרום לנו להרגיש בטוחים ביחס אליו. הדגל לא מקנה לנו שליטה במציאות, אלא מזמין אותנו לחשוב על העבר הטראומתי של האדמה והאופן שבו הוא מעצב את ההווה. "התפקיד של האמן," לדברי ג'רארד, "הוא לזרוע חרדות, לא פתרונות. ליצור הזרה. הדגל בעבודה זו הוא אובייקט חרדתי". במקום תמונת ניצחון מהסוג שהמדיה הפופולרית אוהבת כל כך, דגל מערבי  מבקש מאיתנו לחשוב גם על התבוסה שכל תמונת ניצחון טומנת בחובה, ועל שלל ההשלכות האישיות והקולקטיביות הכרוכות בה.

בניגוד לסיום העגום של זה ייגמר בדם, רגע לפני פריצת המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ב־1929, דגל מערבי, בשפת המחשב ההיפר מציאותית שלו, משאיר אותנו עם סימן שאלה בצורת עשן שחור. התנועה הכפולה של המודרניות, זו שהורסת וזו שבונה, זו שמחרבת וזו שממציאה, פועלת את פעולתה. עבודותיו של ג'רארד יוצרות עבורנו עולם מושכל יותר לקבל בתוכו את ההחלטה היכן להאיץ ומתי לעצור. אבל בעולם שבו "כל המוצק מתנדף לאוויר", כפי שכתב מרקס, הוא לא רק יוצר באמצעות דגל מערבי דימוי להבין דרכו את מהלך ההיסטוריה בעידן הקפיטליזם המאוחר, אלא גם מסמן כיוון פעולה: באילו חברה וסביבה אנחנו רוצים לחיות, ומה אופני עשייה אמנותיים העשויים להתאים להן.

גלעד רייך הוא אוצר עצמאי ודוקטורנט בחוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל־אביב.