על שרשורה של תעלה

על שרשורה של תעלה

קרן גולדברג

תעלת עזה, 2010, תמיד צדוק

"אם תרצו אין זו אגדה", "תעלת אחרית הימים", "דמיוני אבל גם מציאותי", "לו יהי" – אלו רק חלק מהתגובות שעורר הווידיאו המוקומנטרי תעלת עזה של תמיר צדוק, כשיצא מגבולות הגלריה לאוויר האינטרנט. הסרט הקצר, כביכול סרטון הסברה של "מרכז המבקרים של תעלת עזה ע"ש יצחק רבין", מתעד את סיפורו של פתרון הפלא הפיקטיבי לקונפליקט הישראלי־פלשתיני – חפירתה של תעלה המפרידה את רצועת עזה מישראל. מאז 2010, הוא הוצג כעבודת אמנות בארץ ובחו"ל וזכה לתגובות נלהבות. אך ערכו האמיתי טמון מחוץ לעולם האמנות דווקא, בהתגלגלותו כמשחק טלפון שבור אינטרנטי שיצא מכלל שליטה.

בסרטון מוצג האי כהצלחה מסחררת, אוטופיה אקולוגית ואטרקציה תיירותית, באופן שכמעט ומתעלם מיותר ממחצית מאה של כיבוש עקוב מדם. על פרויקט החפירות, שהחל ב־2002 ביוזמה אמריקאית ושזכה לשם המבצעי "מים שקטים", עמלו בהרמוניה מופלאה אלפי פועלים ומתנדבים ערבים וישראליים. תוך כדי העבודה אירעה רעידת אדמה שגבתה חיי אדם אך גם הובילה להתרחקות נוספת של האי מישראל. כך הוא הפך, במילותיו של פרופסור אורי אברהם מאוניברסיטת בן גוריון – אחד מנציגי הסמכות המרואיינים בסרט – ל"אי טבעי לחלוטין". קולו הקנוני של קריין החדשות אהוד גרף המלווה את הסרטון מסביר כי באי נוצרה "מציאות חדשה, מציאות של חירות ושגשוג, תעשייה ומסחר, סמל למציאות בריאה יותר". כך ממחיש הסרטון כיצד מציאות מסוימת נוצקת ומותאמת על מנת לשרת נרטיב לאומי, הגמוני ויחידני, שבו אפילו האדמה וכוחות הטבע מוכפפים לאינטרסים פוליטיים ברורים.

העבודה הצליחה לתפקד "בעולם האמיתי" מתוקף התחקותה המופתית אחר השפה החזותית המוכרת של סרטוני הסברה ומוזיאוני מורשת, התומכים בנרטיבים מסוג זה. "הסרטון, המתקבל כמעין תגובה הסברתית הזויה לדוח גולדסטון, מאבחן ומגלה באופן כירורגי את החומרים שמהם עשויה ההסברה – שקרים זולים, חשופים ומנופחים המתעקשים למסור את עצמם כידע כללי, שתמיד עשויים באופן לא מעודכן, באנכרוניזם סגנוני מביך, שמרגע הולדתם הם כבר מיושנים, כי הנמען המדומיין שלהם הוא דמות פיקטיבית", כתבה על העבודה גליה יהב בביקורת נלהבת שהתפרסמה עם פתיחת התערוכה. צדוק אכן עושה שימוש בטקטיקה שזכתה לשם "הזדהות עודפת" (over-identification), שבה הקצנה של האסתטיקה והשפה של מושא הביקורת חושפת אותו במגוחכותו. זאת לאחר מחקר מקיף שהוא ערך בנושא במוזיאוני מורשת שונים בארץ ובעולם. “מה שהדהים אותי במיוחד", סיפר צדוק בראיון, "הייתה העובדה שהם (מוזיאון אוקטובר במצרים ומוזיאון המרטירים בירדן, ק.ג) משתמשים בדיוק באותם כלים, אותם צילומים ויצירות אמנות, אותם שרידים מהמלחמה, כדי לספר סיפור הפוך משלנו." במידה מסוימת, היפוך דומה חל גם על תעלת עזה עצמה, שקיבלה על עצמה משמעויות שונות בתהליך התגלגלותה המפותל.

לכן "תגובת שרשרת" היא אולי הפורמט המתאים ביותר לניתוח עבודתו של צדוק, שיכולה להיחשב, במידה מסוימת, כעבודה פאראבידיונית (parafcitional), כלומר עבודת אמנות המציגה אלמנטים פיקטיביים לחלוטין כחלק מהמציאות. התגובות שעבודות פארבידיוניות מעוררות, בין אם במדיה החברתית, בעיתונות או באמצעים המשפטיים שננקטים נגדן, הופכות בהכרח להיות לחלק אינהרנטי מהעבודה עצמה – הן מבנות את הדימוי האסתטי כחלק מהמציאות, ודרכן הוא מקבל על עצמו משמעויות אונטולוגיות חדשות. באופן מפתיע, "תעלת עזה" צעדה במסלול הפוך מזה של רוב העבודות הפאראבידיוניות: במקום להופיע לראשונה במרחב הציבורי כ”לא־אמנות”, או כ״אמנות בלתי נראית״ אם לשאול מונח של סטיבן רייט (Wright), ורק אז כתיעוד לאחר מעשה בקוביות לבנות, היא הוצגה לראשונה בתערוכת יחיד של צדוק בגלריה רוזנפלד בתל אביב במרץ 2010. שם היא נחשפה בעיקר בפני קהל ישראלי "יודע־דבר", שבהכרח חווה את העבודה כאובייקט אמנותי. צדוק זכה לתגובות שונות ומשונות, שככללו מכתבים מצופים מודאגים ששאלו מתי כל זה קרה, אך ברוב המקרים האלמנט הסאטירי היה ברור לכל. אמנם צדוק מעולם לא התכוון להשלות את הצופה או למצב את העבודה כאמת מוגמרת, אך כפי שההיסטוריה הקטנה של תעלת עזה מוכיחה, שאלות של אמת, היתכנות, אשליה ואמונה תלויות לחלוטין באמצעי המסגור (framing devices) של העבודה.

מיד לאחר סיום התערוכה, העלה צדוק את העבודה לווימאו. משם היא זלגה לפייסבוק וזכתה למאות אלפי צפיות, שדרכן תפקדה כסיסמוגרף לאקלים החברתי–פוליטי הישראלי. ב־2014, במהלך מבצע צוק איתן, משתמש בעל דעות ימניות בשם יהודה אברשי שיתף את הסרטון בעמוד הפייסבוק שלו, כולל תיוגים של ארגוני ימין קיצוני, שהוסרו לאחר מכן לבקשתו של צדוק. ובכך, הוא החל שרשור תגובות ארוך, ברובו תומך ונלהב, מהצד הימני של המפה הפוליטית (כפי שהוזכר לעיל). בחודשים שלאחר "צוק איתן", "תעלת עזה" הפכה ללהיט ויראלי, לסלע מחלוקת ברחבי הרשתות החברתיות. היא מילאה תפקיד שונה עבור קהלים שונים: עבור הקצה הימיני של המפה הפוליטית היא היתה חלום רחוק או תקדים להצעה קונקרטית, בעוד שבעבור הקצה השמאלני היא נותרה תזכורת כואבת, גם אם מלאה בהומור שחור, ליחסה של המדינה למשבר ההומניטרי בעזה. דווקא חוסר נקיטת העמדה הברורה של העבודה מצד אחד, ושפתה הנגישה והמוכרת מצד שני , אפשרו לה לחלחל למעגלים שאליהם לא הייתה מגיעה אחרת. אותו ה"נמען המדומיין" שהזכירה יהב בביקורתה כ"דמות (ה)פיקטיבית" של סרטוני ההסברה הלאומיים, הפך עם פרסומה של העבודה מחוץ לערוצים האמנותיים המקובלים לסובייקט קונקרטי מאוד, הממסגר את העבודה כרצונו ולפי דעותיו. השאלה אם יש בכוחה של הסאטירה לערער על תפיסת המציאות של אותו סובייקט בעינה עומדת.

אך תעלת עזה גלשה גם מחוץ למרחב הוירטואלי. פחות משנה לאחר שצדוק העלה אותה לאינטרנט, במרץ 2011, שר התחבורה ישראל כץ פרסם לראשונה תכנית לבניית אי מלאכותי מול חופי עזה, שיחובר אל הרצועה בגשר. על האי מתוכננים להיבנות נמל תעופה ונמל ימי, מתקני התפלה, שטחי תיירות ואזורים לוגיסטיים, והוא יהיה תחת פיקוח גורם בינלאומי. כך, תשתחרר עזה מהסגר הימי ותזכה בגישה לעולם, בעוד הרצועה עצמה תמשיך להיות בפיקוח ישראלי. או בדברי כץ, התכנית תאפשר "להשתחרר מהאחריות על עזה בלי לפגוע בביטחון”, תחת השם הפרדוקסלי ״תכנית האי־היפרדות״ (שמהדהד את הסיסמה המלווה את תעלת עזה – "אל תגידו אי־אפשר, תגידו “אי, אפשר!״).

התוכנית, שעדיין מקודמת בכנסת, עלתה שוב לכותרות בפברואר השנה, ואף עמדה במוקד היריבות בין כץ לאביגדור ליברמן כשעיכבה דיון בכנסת על המשבר ההומניטרי ברצועת עזה. כחלק מניסיונתיו לקידום התוכנית, פרסם כץ במאי 2017 סרטון הדגמה המזכיר באופן מחשיד את האסתטיקה של תעלת עזה. ייתכן ומדובר בצירוף מקרים – עד לפרסום הטקסט, לא התקבלה תגובה ממשרדו של השר בנוגע למידת מודעתו לסרט של צדוק. כך או כך, ההתפתחות הפוליטית הזו מוכיחה כי תעלת עזה אינה גחמה אמנותית, פארסה מגוחכת או תסריט קיצון של שמאל הזוי, אלא נובעת מתוך מציאות פוליטית עכשווית וקונקרטית, כזו שבה האפשרות להתנער מאחריות לנעשה ברצועת עזה, גם אם במחיר מיליארדי דולרים, היא לגיטימית לחלוטין.

באוגוסט 2015 הפכה התעלה למציאות, כאשר מצרים החלה לחפור בריכות דגים ותעלה לאורך הגבול עם עזה בניסיון להיאבק במנהרות הברחת הנשק של החמאס. בעקבות כך הגיעה התגובה המפתיעה מכולן, כאשר שהאב, סוכנות החדשות של החמאס, שיתפה את הסרטון בדף הפייסבוק שלה, ומסגרה אותו כתוכנית רשמית של ממשלת ישראל. הטקסט הארוך שנרשם בפוסט הכריז: "… ומכך ניתן להבין שהפרויקט המצרי הנוכחי הוא רק חלק מתכנית ישראלית ש"נשארה על המדף", עד שנמצא בן ברית, א־סיסי, שיישא בנטל הכלכלי מהצד המצרי. אולם הפרויקט הישראלי אינו מסתפק בבידודה של עזה ממצרים בלבד אלא ימשיך גם לגבול שבין עזה והשטחים הפלסטינים הכבושים של שנת 1948. זו המציאות הכואבת תחת שלטון הכיבוש". כך הפך הסרטון, שנוצר במקור כתיעוד בדיעבד של פתרון מדיני פיקטיבי, לכלי תעמולה פופוליסטית המאשרר את "המציאות הכואבת", ומוכיח את התוכניות העתידיות של ממשלת ישראל. או במילותיה של לונה גולדברג: "העובדה שעבודה זו התפרשה בדרכים כה שונות ומגוונות מדגישה את האפקטיביות שלה בשכפול התבנית שמשרתת את המדינה ותקשורת ההמונים (וכאן עלי להוסיף – של שני צדדי הקונפליקט, ק.ג) בייצור פרופגנדה לאומנית".

בספרן "אלטרנטיבה לנרטיב", בוחנות אור תשובה ודניאל הייבלום את תעלת עזה בראי מושג "הזמן": "תיאור האירועים המדומיינים והעתידיים מתפקד לא רק כמצע לביקורת ההווה אלא גם ככלי המאפשר פעולה וחשיבה על מציאות אלטרנטיבית […] בעוד הנרטיב הלאומי־ישראלי מציג את רצועת עזה בהקשרים של טרור, חמאס, ביטחון, עוני, פליטוּת ועוד, בסרט תעלת עזה נולד שיח חדש מנותק מאותו שיח ציבורי דומיננטי. שיח זה, שבו עזה מיוצגת באמצעות דימויים של שגשוג, פריחה, אקולוגיה ותרבות, מספק הצצה למציאות אלטרנטיבית שבה הסכסוך חדל מלהתקיים." הבחנה זו אולי מדויקת עבור העבודה לכשעצמה, אך כאשר בוחנים את התגלגלותה של העבודה במרחב האינטרנטי, ובמיוחד את הדרך שבה בחר החמאס למסגר אותה, מגלים כי אותו פתרון אלטרנטיבי אינו אפשרי, או שמא רק יחריף למעשה את המצב הקיים. כאשר החלה עבודת הווידיאו הסאטירית לתפקד כהצעה פוליטית של ממש, התגלו השלכותיה הבעייתיות, והיא השילה מעליה את אופייה האוטופי.

"עדיף דבר מתקבל על הדעת בלתי־אפשרי, על פני דבר בלתי מתקבל על הדעת אפשרי", כותב אריסטו בפואטיקה, בשבחו את השירה של הומר. המשפט הזה תקף להרבה עבודות פאראבידיוניות, המאפשרות לבלתי אפשרי לעלות על הדעת, ומכך להפוך לאפשרי. אך לגבי תעלת עזה הוא מקבל טוויסט נוסף – הייתכן שבעצם התקיימותה במרחב הציבורי־וירטואלי, מציפה עבודת הווידיאו אל פני השטח מה מתקבל על הדעת ומה אפשרי עבור מי, ומתי? האם התסריט הקיצוני שמממשת העבודה חושף אמיתויות ודורש נקיטת עמדה, מהציבור כמו גם מהפוליטיקאים? הטקסט הזה נכתב ימים ספורים לאחר ההתלקחות בגבול עזה בצעדת המחאה בערב פסח, אותו הגבול שבווידיאו נחפר לתעלה. גם אירוע זה תווך ונערך על ידי בעלי אינטרסים שונים כחלק ממלחמת הדימויים הפוליטית, ועוד עתיד להתמסגר כאירוע היסטורי בדרכים שונות, עבור נרטיבים מנוגדים. עבודות כגון תעלת עזה מצליחות להשתחל בערמומיות אל תוך הסדקים שבין הנרטיבים הללו, ותוך שימוש בפנטזיה, דמיון והגזמה מציפות מתוכן אמיתויות קונקרטיות.

–

קרן גולדברג, כותבת ומבקרת אמנות, תורמת באופן קבוע למגזינים בינלאומיים כגון:ArtReview, Mousse, art-agenda, Frieze, ARTnews  
וערב רב. דוקטורנטית במחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים, שם היא חוקרת אמנות פאראדימיונית בישראל ובפלסטין במהלך שני העשורים האחרונים.