אביבה

כבר שנתיים או שלוש אימי במחלקה סיעודית. מי יכול לזכור בוודאות את חבילת הזמן המדויקת, כשהעולם שהכירה השתנה לחלוטין. כסא הגלגלים, הימים שעוברים בפרוצדורות טיפוליות, טקסי הכדורים, העצב. כל הסיפור כולו גדול מדי בתובענות שלו. אין אפשרות שמפולת הבריאות הזאת לא תתפוס אותך ותעשה בך דברים.

אף אחד לא מכין אדם למה שקורה כשהוריו נגמרים. לעיתים אתה שומע סיפורים ואומר לעצמך, זה נשמע קשה, מזלי שהורי בריאים. ויש שאלה מושלך לזה בבת אחת, לפעמים זה מידרדר לאורך זמן, גובה שנות טיפול. גם אהבה וגם הקרבה לא יעזרו. אם ממש מתבוננים בזה, הכול הופך להיות פירורי פירורים.

בהפתעה מוחלטת התגלתה הצלה. לאימי ולי. מישהי שאלה למה שלא תצלם אותה. היא שונאת להצטלם, היתה התגובה המהירה שלי. עד שנשאלתי לא הקדשתי לזה דקת מחשבה. היא לא סומכת עליו? אין בה את התמימות שהצילום דורש בתקיפות? הרי אם יש מהתלה מפוארת הלא היה הצילום. נסיונות היזכרות לא מגלים דבר על שליפת אלבום משפחתי. במשפחות אחרות תמיד היו שולפים. אצלנו היה ברור וחד, אימי לא אוהבת צילום וזהו. אבל ניסיתי. בואי אמא, נעשה פוזות למצלמה, נפחיד אותם, נוציא להם לשון. תעשי לי לב עם האצבעות. סבלנות חדשה התגלתה. מצאנו משהו לטובתנו. אם תישאל, בטח תכחיש, תגיד שזה רק בשביל יורם, כי אני שונאת להצטלם, אף פעם לא אהבתי.

כשנודע לה על התערוכה, התרגשה מאוד. באחד הימים העזה ושאלה אותי מה שם התערוכה, עניתי לה "אביבה". אין לדעת מהיכן הגיעה תגובתה, כששאלה "מי זאת?".

טקסט מאת יורם קופרמינץ מתוך קטלוג שיצא לאור לרגל פתיחת התערוכה "אביבה" בגלריה שי אריה, תל אביב, ספטמבר 2012.