אולי אנחנו מייצרים אגדות: המקרה של פרטפור שואוקייס

במשך תקופה, עופרי לפיד (נולדה בשנת 1983 בחיפה) שהתה בכפרים שונים ברחבי העולם בתכניות רזידנסי לאמנים. הפרויקט הראשון בו השתתפה התקיים בכפר צרינו (Tsarino/Царинo) בבולגריה, שננטש לפני כשלושים שנה, עוד בזמן שהמשטר הקומוניסטי שלט במדינה, אחרי שהחשמל בכפר נפל. בסיום הפרויקט לפיד העמידה לתצוגה חפצים שמצאה בסיוריה בבתים העזובים, תחת הכותרת כורת זהב (2011), המאמצת את החשד שדבק בה מצד תושבי הכפר הסמוך שגם היא במנסים את מזלם בחיפושי אוצרות, כמותם נערכו בכפר מדי פעם בפעם מאז נעזב, מתוך התקווה למצוא בו דברי ערך שנשכחו או אבדו. לפיד, מצידה, התעניינה בחפצים שנותרו מאחור, כאלו שכאשר בעליהם ויתרו עליהם משמעותם אבדה. מכאן לפיד המשיכה ופיתחה אסטרטגיות באמצעותן ביקשה להכיר ולהציג את התרבות החומרית בכפרים אליהם הגיעה. כך הביאה להיפוך, בו חפצים פרטיים, השייכים לתושבי הכפר שבפריפריה, ועבורם הם נושאי משמעות אישית, נעשו למוצגים ציבוריים, ולמיַצגים של מורשת תרבותית. היפוך היחסים משחק עם מורשת תרבותית נוספת, והיא התצוגה האתנוגפית, המבקשת, כמסורת מדעית, לדעת תרבות דרך חפצים נבחרים, ממוינים ומועמדים להתבוננות. היה זה אך טבעי להציג בפני לפיד את המונח "מטמון", כאמנית שמאמצת באירוניה את העמדה של מגלת התרבויות ההרפתקנית.

לפיד קישרה את המונח "מטמון" לפרטפור שואוקייס (2012), עבודה שייצרה בכפר פרטפור (Partapur/ परतापुर) ברג'סטן, הודו, המתייחסת למנהג המקומי להעמיד חפצים לתצוגה בנישה בקיר הבית, המכונה "שואוקייס". האמנית ביקשה מתושבי פרטפור להשאיל לה חפצים על פי בחירתם, כדי להציגם לציבור בחלל חנות שהועמדה לראשותה בכפר. בהמשך, התצוגה נדדה לגלריות לאמנות בערים הגדולות דלהי ובמומביי, עד שלבסוף הושבו כל החפצים המושאלים לבעליהם.

לאחרונה לפיד הציגה את התצלומים של פרטפור שואוקייס במסגרת תערוכה קבוצתית של אמנות עכשווית מהודו, בגלריה רוזנפלד בתל אביב.

מיכל רון: כאשר התחלנו לחשוב על העבודות שלך ביחס למונח "מטמון", קישרת אותו מיד לפרטפור שואוקייס. מדוע דווקא לפרויקט הזה, איך הוא מתקשר למטמון?

עופרי לפיד: אני חושבת שהעבודה טומנת בחובה יותר מהנראה לעין. למילה מטמון יש מערכת יחסים עם המילה סוד. ללא הפנטזיה הכרוכה סביבו, ההרהור אחר ערכו של המטמון, מטמון לא היה מטמון. כך שרכיבי המטמון, בניגוד לאוסף אנונימי כלשהוא, שווים לא רק לערכם הכלכלי אלא גם לערך הסוד האופף ומאגד אותם.
בזמן שהותי בפרטפור ביקרתי בבתים רבים והתוודעתי לאוספים הפרטיים המאפיינים את מעמד הביניים והמעמד הנמוך בכפר. נדמה היה לי שגורלן של ירושות בהודו שונה מאוד ממה שמוכר לי מישראל או מגרמניה. חרבות, חפצי פולחן מכסף עתיק ומטבעות מונגולים שייכים גם לאנשים שאינם בעלי הון. בתוכי הבתים, בנישות בקירות, הועמדו לראווה בובות פרווה לצד פסלוני אלים, כלי עבודה ומלאכת יד. כך התפתח לו השואוקייס: הזמנתי את האנשים להחצין את האוספים הפרטיים שלהם בתצוגה. ואומנם החפצים נשארו אפופי סוד.
המילה "מטמון" מהדהדת גם מסורת של החבאה, שבמרחב האירופאי מזכירה את מחסני המוזיאונים. המחסנים רחבים מאולמות התצוגה, ותכולתם נשארת אלמונית, וכך גם מחביאים ומגלים את החפצים מחדש במהלך ההיסטוריה. זהו אוצר המוזיאון.
גם בתמונות המתעדות האוסף של פרטפור נשאר אפוף סוד. החפצים אינם מוכרים לנו ממבט ראשון, ונקודת המבט אינה מסגירה את ערכם.

מ.ר.: אם כך של מי המטמון? של מי שמחזיק בבעלות על חפץ, או של מי שמוצא בו ערך? האם בשואוקייס הצגת את המטמונים של אנשי הכפר שפגשת, או אולי הצגת את המטמון שלך, שמצאת בכפר?

ע.ל.: אני לא חושבת שזו שאלה של בעלות, ובכל מקרה החפצים שייכים לאנשים שהלוו לי אותם, אין בכך ספק. אני לא הייתי ציידת המטמון כי לא ניסיתי לתור אחר חפצים ספציפיים ורק לוויתי את החפצים. אולי הייתי יותר המערה שאליה הדברים נאספו.
המטמון מתגלה באפשרות שקיימת במה שניתן למצוא, מה שחבוי, ואולי גם בתהליך המציאה, בנרטיב של המציאה וההחבאה. למרות זאת הסתובבתי ברחבי הודו, ברכבות בין דלהי למומביי עם תיבת פח גדולה נעולה על בריח בה כל החפצים. הרגשתי באמת כאילו נשאתי עמי מטמון, וכל דקה שניה חששתי שהוא עלול להיגנב והמוצא ישאל את עצמו לפשר גיבוב החפצים הארעי הזה.

מ.ר.: אולי השאלה היא לא של מי המטמון, אלא בעבור מי משהו הוא מטמון, ואיך משהו הופך למטמון עבור מישהו.
הזכרת את המערה שאליה הדברים נאספים. לפעמים בניסיון לשמור על המטמון לשימוש בלעדי המטמון מורחק ממקומו הטבעי לעבר מקום מסתור, למקום סודי, שהופך בזאת לשטח הפקר. הרי אם למטמון החבוי אין כתובת רשמית, איך יחשב מוצא המטמון לפורץ? האם בהתקה של החפצים מהחלל הביתי הפרטי לחלל התצוגה, ובנדודים ברחבי הודו עם החפצים הנעולים בתוך תיבת הפח, שהפכה לתיבת אוצר, הפכת את החפצים למטמון?

ע.ל.: ייתכן.
זה היה מטמונו של הכפר פרטפור שבא לגלות את ערכו בערים הגדולות ויצר פעולה מהופכת מנקודת מבט היסטורית: במקום שיודעי הדבר יטיילו למקומות נידחים על מנת לחשוף אוצרות נחבאים, אנשי הכפר החצינו את רכושם הגנוז קודם כל אל תוך ה"מערה" ואחרי כן אל אולמות התצוגה בערים הגדולות. יש כאן איזו אמירה פואטית על הוכחת בעלות. אוצרותינו החבויים ראויים להיות מוצגים והם גם יחזרו אלינו לאחר שעשירי העיר יסיימו להתבונן בהם, בשעה שלאף אחד אחר לא תהיה אחיזה עליהם. אני בעצם רציתי לראות אם הפרטפורים יבטחו בי עם השלל. לא היה קל לבקש מאנשים שלא מכירים אותי לבטוח בי עם חפציהם האישיים. ואם חוזרים לגורלותיהם של שלל, אוצרות ומטמונים בהיסטוריה, ויקיפדיה מציעה כמה תיאורים למטמונים שונים.

ויקיפדיה: "עד ש'מטמונים' או 'אוצרות' מגיעים למוזיאון משוק העתיקות, לעיתים קרובות קורה שלקבוצה המקורית מתחברים חפצים מגוונים מתאריכים וסגנונות שונים" [1].

מ.ר.: התיאורים השונים מחזירים אותנו לגלגולם של מטמונים במחסני המוזיאונים. האם מוזיאון האמנות מהווה מקרה מיוחד בין מוזיאוני הטבע, ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, והמוזיאון האתנוגרפי? איזה יחס את מוצאת בין עבודת האמנות למטמון?

ע.ל.: אני לא חושבת שמוזיאון האומנות מהווה מקרה מיוחד, הרי מבנה הממסד מתפקד באותו האופן ואוצרות המין האנושי רק מסווגים באופן שונה. במקרה של שואוקייס יש לעבודת האמנות מעמד נזיל כי זהו ניסוי בהיווצרות של אוסף שאחר כך התפרק ולי נותרו רק צילומים.
אפשר לומר שהמטמון נוצר גם אחרי שהאוסף התפרק? כי סודו רב יותר עכשיו ומיקומו נסתר. הרי כפי שכבר אמרתי, מדובר בנרטיב שמגלגל את היווצרות המטמון.
ואולי אנחנו מייצרים אגדות…