אירופה הקלאסית

בשבועות האחרונים עולה כל ערב, מעל גגות הבתים הסמוכים במזרח, כוכב הלכת הבהיר צדק (יופיטר). אילו הייתי מוריד את הטלסקופ מגג הארון הייתי יכול לראות גם לפחות כמה מירחיו של צדק. לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותם, לפני שנים רבות, שלושה ראשי סיכה ליד הנקודה המעוטרת בפסים מתוך הארבעה שאפשר לראות בטלסקופ לא גדול (יש כ-70 ירחים קטנים לצדק), אותם ארבעה שגלילאו צפה בהם לפני 405 שנה, בינואר 1610. את אירופה הוא גילה ב-7.1.1610, לפני 405 שנה ושבועיים.

אני מנסה לתאר לעצמי את ההתרגשות שעברה בראשו של גלילאו כשהבין מה הוא רואה, כשהבין שהנקודות האלה סובבות את הפלנטה-האֵם. הוא כתב על זה בספרו בעל השם המופלא "השליח הכוכבי" מאותה שנה, אבל הניסוח שם ענייני. הוא ראה כמה נקודות של אור והבין הכול. שלא כדור הארץ במרכז, שיש תנועה סביב, שיש עולמות לצד עולמנו, שיש מין תואם משונה בין התנועה של ירחי צדק ותנועת כוכבי הלכת סביב השמש. עין, זכוכית מלוטשת וצינור (=עדשה וטלסקופ, שהוא המציא בעצמו אחרי ששמע כמה רמזים על המכשיר, שכבר הומצא בידי הולנדי) – וכמובן תבונה, והוא הבין את סדר העולם.

הטלסקופ שלו היה ראשית הדרך מבחינת הטכנולוגיה, אבל היה בו די והותר. היום יש בידינו תצלומים של פני השטח של אירופה, אחד מירחיו של צדק, ממרחק של 250 קילומטרים. אולי היה אפשר לצפות שהידע שלנו יגדל ביחס ישר לתוספת בעוצמת ההגדלה של הטלסקופים והתחכום הטכנולוגי. זה לא כך.

אפשר לדמות את המבט המתקרב הזה, לאורך כארבע מאות שנה. איך נקודת האור הזעירה שגליליאו ראה הולכת וגדלה בהתמדה כמו בקלוז-אפ הדרגתי. אולי יבוא יום ומישהו יביט מתחת למיקרוסקופ בקרח או בטיפת מים מאירופה. העיניים מתחלפות משנה לשנה, אבל יש מבט אנושי קבוע, כביכול, שממוקד בצדק ובירחיו, והוא הולך ומתקרב, הולך ורואה יותר, מפני שלמדנו להטיס את המבט למרחקים. צדק ואירופה רחוקים מאִתנו כ-657 מיליון קילומטרים. זה כמו המרחק ממטולה לאילת מיליון ושלוש מאות אלף פעמים. על כביש הערבה שבשמַים.

NASA/JPL-Caltech

התמונה הקודמת אינה תצלום אלא ציור, המבוסס על השערה מלומדת של המראה של צדק (והשמש) מאירופה. בעבור גלילאו, מראה הירח (כאן הכוונה לירח של כדור הארץ) המוגדל בטלסקופ היה דבר מדהים בלי ספק. את רישומי הירח שלו (למטה) אני אוהב לא פחות מרישומי הציירים הגדולים. אבל כיום רישומים כאלה לא עושים רושם על אף אחד, ומי יודע, אולי הציור הנ"ל, של נוף אירופה וצדק, יהפוך ביום מן הימים לנוף שגרתי בעבור מי שיגורו שם. ממש כך, עד 1968 ו"אפולו 8" איש לא ראה את כדור הארץ זורח מן הירח. כשראו את זה האסטרונאוטים של אפולו, קראו את פרק א' מספר "בראשית". היום כבר התרגלנו למראה, לא רבים יפתחו את ספרי הקודש לאור הירח. והנה, ב-2007 צולם אירופה זורח מעל צדק. שוב מראה חדש, מרעיש.

אירופה זורחת מעל צדק

הנה כי כן, המבט הולך ומתקרב. מה שהיה השערה או רישום על נייר, הופך לתצלום בשלט רחוק, ומה שהיה תצלום כזה יכול להפוך יום אחד למראה עין. כשנפקחו עיניו של גליליאו לראות את ירחי צדק החל להתרקם המבט שסופו, לעת עתה, בחללית "גליליאו" שעל שמו ובדומות לה, שנסעה לשם, נושאת את שמו, כדי לראות קצת יותר טוב. זה כל העניין, לא? לראות קצת יותר טוב.

קיימת סברה כי אירופה מכיל אוקיינוס שעומקו עשרות קילומטרים מתחת לשכבת הקרח הדקה שלו. יתכן שהמים קיימים במצב נוזלי רחוק כל כך מחום השמש בגלל פעולת צדק על אירופה. המסה של צדק היא פי 318 מזו של כדור הארץ, וזה אומר שהוא מועך ומושך בעוצמה רבה את ירחיו, ויוצר בהם חום מכוח החיכוך. ואולי הרי געש תת-מימיים תורמים את חלקם מבפנים.

מוזיאון הטבע, אוניברסיטת הרוורד, קיימברידג', מסצ'וסטס

אם יש שם מים, יש סיכוי שיש חיים כלשהם. הדמיון יכול לנוע בין פנטזיה על יצורי ים ענקיים כמו הקרונוזאור הזה שצילמתי במוזיאון הטבע בהרוורד (נזקקתי לצילום פנורמי כדי לתפוס את כולו!), ובין חיידקים. רק דמיינו את זה: לנסוע (או לשלוח חללית) למרחק של 657 מיליון קילומטרים כדי למצוא, בסופו של דבר, חיידק. יהיו הרבה אנשים שיגידו שזה לגמרי מתקבל על הדעת.

אני עומד במרפסת ומביט מעל הגגות של תל אביב בצדק. אירופה גם שם, למרות שאיני יכול לראות כרגע. אם ההשערות נכונות, הרי אירופה היא טיפת מים מרחפת בחלל, עוטפת ליבת ברזל ועטופה קרח. אני מביט פתאום בדודֵי השמש המלאים במים, מים המלאים בחום השמש, השמש שאירופה כה רחוקה ממנה. עפעוף, והעין מזכירה שגם בה יש מים. והמים האלה רוצים לראות את המים הרחוקים. כמו נהר השואף אל הים, לראותו.

גלילאו, רישומי ירח

דרור בורשטיין מלמד ספרות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. ספרו האחרון: "תמונות של בשר" (הקיבוץ המאוחד, קו אדום דק).

קטע זה פורסם במקור בבלוג שלו: מתחת לשולחן