אסור לצלם

הציווי "אסור לצלם" מציב את פעולת הצילום במוקד אקט עברייני פוטנציאלי. באופן פרדוקסלי האיסור מיידע בפומבי על דבר קיומו של סוד ותובע ציות שמהותו אי-ייצוג. עצם ההצהרה על האיסור מייצרת כמובן יותר עניין וסקרנות מאשר אדישות, ועל כן הציווי מניח מראש גם את אפשרות ההתנגדות לו – פעמים רבות הוא יופיע בליווי אזהרה נוספת – "העבריין ייענש כחוק".

הגיליון הנוכחי בוחן את יחסי הכוחות בין מקור סמכות לסובייקט, ואת התנועה בין ציות להתנגדות דרך הציווי "אסור לצלם". אחד הדימויים המפורשים לכך היא יד שנעה על הטווח שבין כיסוי המצלמה לבין כיסוי הפנים. רבות מהעבודות המוצגות כאן מגלמות את רגע ההתעמתות עם האיסור או עם הנציג שמנסה לאכוף אותו. נוכחות המצלמה חושפת או אף מערערת את יחסי הכוחות האינהרנטיים בסיטואציה, ובתוך כך מגלמת את הפוטנציאל החתרני או ה"עברייני" שלה.

העבודות הכלולות בגיליון מסמנות מושאים שונים שהאיסור מופעל לגביהם: סודות מדיניים וצבאיים, זכויות יוצרים, תחומי חדירה לפרטיות, אלמנטים הקשורים במכניזם הצילומי עצמו ועוד. הסוד שאיסור הצילום מצביע עליו דרך תביעת אי-ייצוגו, מפורש גם באמצעות עבודות שמציפות טאבואים והכחשות חברתיות, בעיקר אלימות מינית, מגדרית, מעמדית ולאומית. חלק מהעבודות מעלות שאלות אתיות לגבי מעשה הצילום עצמו – אף שברגעים מסוימים הוא כלי לאקטיביזם חברתי, ברגעים אחרים, על מנת להצביע עליו, הוא עלול לשכפל ולקעקע את מעשה הדיכוי.

במהלך העבודה על הגיליון חשנו את המתח המתמיד בין הנושא "אסור לצלם" לעצם מעשה העריכה שיש בו את הכוח הצנזוריאלי שמכריע מה מותר או אסור להציג. המתח בין "אסור לצלם" לבין "אסור להציג" הנכיח עבורנו התניות וקונבנציות שנתפסו עד כה כשיקולים אמנותיים והעלה לא פעם דילמות מוסריות באשר לטווח הייצוגים שאנו בוחרות לתת לו ביטוי בגיליון.

לסיום, לא פעם תוך כדי עריכת הגיליון עלתה השאלה מה התוקף והרלוונטיות של האיסור לצלם בעידן שבו טכנולוגיות צילומיות מתקדמות מציפות את המרחב בכל תחומי החיים, הן ככלי של שליטה ופיקוח, אך גם ככלי מועדף וולונטרי של תקשורת בין אישית שביחד הולכים וממוססים את מושג הפרטיות כמרחב לא מיוצג. כבר כעת, דומה שעולה דוק של אנכרוניזם כמעט נוסטלגי מעצם העיסוק בציווי הזה.

תודה ליורם קופרמינץ על הרעיון לגיליון ולכל האמנים המשתתפים.

שיטוט נעים,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון