בא והולך

אחד הדברים שהכי רגשו אותי כבר מן המפגש הראשון עם עבודותיו של רועי כרמלי, היה הקלילות שבה הוא מפליא לעבור מחומר לחומר, מתהליך פיסול טכני אחד לאחר. השימוש האינסטרומנטלי בחומרים נמוכים כמו גומי, שעווה, לטקס, עץ או חפצים משומשים שליקט ברחוב, לבין שימוש בחומרים גבוהים ומסורתיים כמו זכוכית, ברונזה, ברזל וגבס, הוא חלק אינטגרלי  מתהליך העבודה.  הוא מייחס אותה חשיבות לחומרים הגבוהים כמו גם לנמוכים.
כרמלי אוהב לפרק לחלקים, לבנות ולהרכיב דבר חדש. התנועה והרטט מספקים ריגוש אקספרסיבי ומפרים את הדיאלוג בין החומר לאובייקט ובין האובייקט למקום ולזמן.
האנרגיה, היסודיות והסקרנות של כרמלי מחד, ומאידך למידה דקדקנית של הפרקטיקה הטכנית והמקצועית המאפיינת כל חומר גלם, הם הגרעין סביבו מונחים ההקשרים המעניינים שהוא קושר בין חומר לצורה. סינתזה עכשווית המצליחה לגשר על המרחק התרבותי-חברתי שנפער בין ידני (טכניקות מסורתיות ועידן אנלוגי) לתעשייתי (טכנולוגיה מתקדמת ועידן דיגיטלי), בין פופ ודאדא לאמנות פוסט-מודרנית, בין ישן לחדש, בין גולמי וגס למוקפד ומלוטש. מקורות ההשראה שלו עוברים בטבעיות מאחד אל האחר: רדי-מייד, טכנולוגיה, אקולוגיה, פילוסופיה, זן, מוסיקה, פרוזה  וקולנוע.

נגד הזמן //
תפיסת הזמן כמושג נזיל וחסר משקל מחד, ומאידך- העובדה שזמן יכול להיות גוף/גוש כבד ובלתי חדיר, מכוננת רגעי מפתח נפלאים בעבודות של כרמלי. התובנה הזו מחלחלת אל העבודות, בין אם בפיסול, סאונד,וידיאו או מיצב. הקונסטרוקציות "המשחקיות" שבתוכן זורמים (ביחד או לחוד) תנועה, צורה, אור וצל, צליל וזמן, מפיחות חיים באובייקטים ובמכונות דוממות. כמו ילד שמבקש לעצור את הזמן, ליצור לעצמו מעגל נפרד של זמן שהזרימה בתוכו לא מערערת את המציאות. בדרכים מקוריות וייחודיות הוא מצליח לעשות קונקרטיזציה לתפיסה מופשטת ואמביוולנטית – מציאות דינמית וסטטית בעת ובעונה אחת. את החלל/המרחב שמתקיים בין שני קצוות אלה, מנכיח כרמלי בריתמוס של נקישות, צלילים מופשטים המשמרים מידה של אלתור חופשי. האלתור עונה על צורך אינטואיטיבי לגלות מחדש את האלמנטים הספונטניים והחברתיים של המוסיקה.
פרויקט הגמר של כרמלי במחלקה לזכוכית, האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל (2010) הוקדש לזמן. זמן אבולוציוני, זמן ביולוגי, דחיסת הזמן – האטה או האצה, המימד הבלתי הפיך של הזמן. מתוך צורך רגשי,לא רציונאלי, לבטל את פעולת המחיקה של הזמן, כרמלי מחולל פעולות פלסטיות, פיסוליות וטכנולוגיות באמצעותן הוא מנקז ואוצר אנרגיה חזקה לתוך רגע אחד מכריע שבו מתרחש דבר.
מבלי להיכנס לרגשנות יתר, הצליח המיצב על כל מרכיביו, ליצור ויזואליה מרהיבה- חומרית, פיזית, אסתטית ורעיונית, על נצח וזמניות, על האצה והאטה של הזמן,  על הפיכה של רגע הרסני שאין ממנו דרך חזרה לכישלון יפה, פואטי.

Beard Beat ו One Game Only , שתי עבודות וידיאו שהוצגו בפרויקט הגמר זו מול זו. ביניהן ניצבה מכונה, Beard Beat, שצורתה מין שילוב מוזר בין חבית עץ לכסא גלגלים. המכונה הפיקה במקצב קבוע ורפטטיבי סאונד של פעימות לב, פפם…פפם…פפם.

 Beard Beat, 2010, מיצב קינטי

 

בעבודת הוידיאו (One Game Only 2010) המבט מתענג ומתהפנט מתיעוד של רגע הרסני מואט: כלי באולינג מזכוכית מנופחת מתנפצים על ידי כדור זכוכית המתגלגל לעברם. זהו שיא חזותי ודרמטי שחושף את התאווה הבלתי מרוסנת שלנו לראות פיצוץ בסלואו מושן, להבחין בכל רסיס זכוכית של "גוף" שזה עתה נופץ ורוטש. התוצאה הבלתי הפיכה של דרמה מונומנטלית הנמשכת על פני 2 דקות ו 13 שניות, מגמדת תיאוריות פסיכולוגיסטיות ואתיות על אסתטיקה של הרס לעומת יופיו של אסון קולוסאלי שאין ממנו דרך חזרה.  השניות הקריטיות של ההרס המונומנטלי מתועדות באיכות של פרסומת לטלוויזיה (במקום רסיסי זכוכית המתפזרים לכל עבר ונופלים כמו טיפות גשם אל הקרקע – דמיינו חלב הנשפך לקערת קורנפלקס או ירקות טריים נחתכים ונזרקים לתוך סיר מרק מהביל) והסיפוק שהדימוי הזה מייצר על המסך, מסמל אקט גברי-ילדותי של ניצחון וכשלון.
לא בכדי בחר כרמלי בוידיאו ארט כמדיום "מתעד" שיש ביכולתו לשחזר שוב ושוב (בלופ אינסופי) רגע ספקטקולרי של התרסקות, בידיעה שדבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

One Game Only, 2010, סטילס מתוך ידאו

בעבודת הוידיאו (Beard Beat 2010) כרמלי יוצר מעין "אבולוציה מואצת" של צמיחת שיער. מתוך השלבים השונים של צמיחת שיער הזקן והראש של האמן, נוצר פורטרט עצמי מואץ מנערות לגבריות. לופ אינסופי שמתחיל בפני ילד חלקות וראש מגולח ומסתיים בזקן סמיך ושיער ארוך, או אולי להיפך?  העבודה מקבעת מעגל סגור של נער-איש הכלוא בתוך עצמו, שבוי בקסמה של מחשבה נאיבית ומסרב להיכנע לתנועה של הזמן ולתוצריו (התבגרות-זקנה-מוות).  במהלך פשוט, ישיר, כמעט לא מעובד, נוגע כרמלי בסוגיות גדולות שהטרידו את האדם מאז ומתמיד, למן העידן הפרה היסטורי ועד היום- מה משמעות מחזור החיים, מהו זמן ליניארי (רציונאלי), מהו זמן מעגלי (פילוסופי) ומה אנחנו מותירים בעולם אחרי מותנו.

הבלתי נראים //

נדמה כאילו כרמלי יוצר אך ורק אובייקטים חלולים וחסרי משקל אך אין זה כך. האופן בו הוא משתמש  בסאונד – אנטי חומר, כחומר לכל דבר, ממלא את חלל העבודות במסה פיזית בלתי נראית. זו דרכו לבטא את השקיפות של הבלתי חומרי. אחת האמניות היותר מזוהות עם העיסוק בשקיפות של הבלתי חומרי זו רייצ'ל וייטברד. הגישה הפיסולית הגרנדיוזית והמונומנטלית של וייטברד, מקימה לתחייה את הבלתי נראה, את מה שאבד. כרמלי לעומת זאת מפסל, בונה גוף לבלתי נראה אחר – רגשי, אמוציונאלי. מנעד הרגשות שלנו מתויק בנפש, חלקם מוחצנים רובם מופנמים, מודחקים או לא מדוברים. כרמלי נותן ביטוי ושחרור לשתיקה דרך מכונות של רגש. מכונות המייצרות מפגש בין טכנולוגיות ניסיוניות כמעט מופרכות לבין חומר, אובייקט, צליל, זמן, חלל וסיטואציה . המשמעות לדברים נמצאת בשוליים, בפרטים הקטנים, בדברים שלא נאמרים, לא מוגדרים.

(Black Music 2012) מחברת בין פיסול וסאונד אבל מעל לכל, השפה הצורנית של העבודה מעוררת בעת ובעונה אחת קונוטציות מנוגדות – החל מאורגן מאולתר למעמד הפועלים, או מכשיר עינויים שנועד להתחבר דרך אלקטרודות לראש של המעונה ולהעביר זרם חשמלי למוח, וכלה במודל ישן של מתקן מודיעיני להעברת קודים וצפנים. זו עבודה פיסולית המדיפה ריח של זיעה, עממיות, פוליטיקה, דת ורוחניות.
כוסות זכוכית משומשות, מעוטרות שאריות של קפה שחור שייבש בקרקעית הכוס או נדבק לדפנות, הופכות לגופים המייצרים סאונד. פטישי עץ קטנים המסתובבים על גבי ציר ברזל, מקישים על כוסות הקפה במקצב מונוטוני והטונליות של הצליל משתנה מכוס לכוס. חוטי חשמל דקים המחוברים לכוסות מעבירים את צלילי ההקשה דרך מגבר. כרמלי לא מסווה את ה"מוח" שמאחורי המנגנון המכני או מנסה לייפות את החיבורים הגסים בין האלמנטים. העובדה שאפשר לפרוט את תהליך העבודה לחומרים ולשלבים ולחלוק אותו עם הצופה, מרתקת אותו.

Black Music, 2012, מיצב קינטי

 

זו עבודה בעלת אסתטיקה גרוטסקית המנסה ליצוק משמעת (discipline) ומשמעות (sense). במציאות ישראלית מעוותת שבה חוטים אדומים, לבנת בטון, קפיסי עץ ואיזולירבנד שחור מזכירים לנו פצצות נפץ או מטעני חבלה, המכונה העונה לשם "מוסיקה שחורה" מתעלה מעל לבנאליה האיקונית של הדימוי.

ניסוי מס' 1. (2013) עבודה משותפת לכרמלי ולתום קרסני. כאן נוצר מפגש אסתטי, משעשע ומרגש בין פורמליזם לדלות החומר. מנגנון מכני פשוט מפעיל עבודה שהיא יציר כלאיים המורכב ממדיומים שונים: פיסול, ציור, רישום, קולאז' וסאונד.  סיפור על מחשבה דו-ממדית שהפכה לפנטזיה תלת ממדית. העבודה היא כמו סרט נע, "קלידוסקופ" מכני המייצר בקצב מונוטוני רצף מופשט של "אפשרויות" ציוריות: קונסטרוקטיביזם, אבסטרקט גיאומטרי, פופ ארט וציור גרפי. התנועה מלווה בצליל סיבובי חורק החוזר על עצמו במקצב קבוע. מכניזם פשוט ולא נוצץ שיוצר נוסחאות אסוציאטיביות.
המפגש המקביל בין תנועה אנכית לתנועת מטוטלת, לבין צבע, צורות ושכבות (עץ, נייר, פרספקס צבעוני ושקוף) יוצר אשליה של עומק רב שכבתי אטום ושקוף, גלוי ונסתר, גולמי ומורכב.

               Experiment n. 1, 2013, מיצב קינטי

 

ניסוי מס' 7. (2013)
מיצב סאונד הבנוי כמערך פיסולי של מבחנות מעבדה בגבהים שונים אשר מאירות את העבודה באור "מחקרי" משעשע. נוצות לבנות המרקדות ומקפצות בתוך המבחנות, מזכירות לי פתותי "שלג" בכדורי זכוכית שילדים אוהבים לנער. הקולות שבוקעים מהספיקרים כלואים בתוך כלי קיבול מזכוכית ויוצרים מין חממה אטומה אקוסטית. פס הקול של העבודה הוא רצף ראיונות מוקלטים שכרמלי ערך עם יושבי מרכז יום לקשיש בשכונת נוה אליעזר. אנשים אלה נפתחו וגוללו בפניו סיפורים אישיים על תחנות מיוחדות בחייהם. רבדים של קולות מתערבבים לקולאז' אחיד. לרגעים מזהה האוזן קטעי משפטים אקראיים אך לרוב החוויה היא של מלל "מעובד", מטושטש, לא מפוענח. סיפורים, מילים וסגנונות דיבור מתלכדים לקול אחד, כמעט אחיד, קול חדש המורכב מפנים רבות. הזיכרון הפרטי הופך לזיכרון קולקטיבי ואילו הבחירה האקראית של הקולות יוצרת רובד פילוסופי מעניין הנוגע לגורל ומזל, תכנון ומקריות.
"העלילה" הפלסטית של ניסוי מס' 7 מתרחשת במעבדת סאונד אקספרימנטלית שהוצבה בגלריה
קו 16 ("אסיפת דיירים" / אוצרת סאלי הפטל-נוה), אך העלילה האמיתית מתרחשת במרחב הרגשי, אנושי וקהילתי של שכונת נווה אליעזר ותושביה.

                                    Experiment n. 7, 2013

"החיים אינם נמשכים לעד. גם האמנות לא. היא גם לא חשובה" (אווה הסה)
יצירת אמנות מחייבת רצף, נגיעה בזמן. כרמלי מנתב את עבודותיו אל רצף השוליים של המציאות הישראלית ובורא מערבולת אבסורדית של פנטסיות, מיתולוגיות, אילוצים פוליטיים, פשרות ותשוקה בדיונית לבריאה מחודשת. בעיני מצטייר כרמלי כמי שמסמל  צורך קדום של האדם לנדוד. הוא נודד. הוא מתנועע ופועל במרחב באופן רפלקסיבי, רגשי ומוסיקלי. היסוד המוסיקלי מתגלגל ביצירותיו כמו מחשבה שניחנה ברטט ומקצב- והופכת בסופו של דבר לאובייקט.
כרמלי מייצג סוג של זרם מחשבתי שקולט מידע,חוויה וניסיון, ופולט דימויים. הוא מעדיף את המפוקפק על פני הנשגב, את החולף על פני הקבוע, את הישן על פני החדש, את הספק על פני הוודאות.
יולי 2013

 

טלי בן נון היא אוצרת עצמאית ויועצת אמנות לאספנים פרטיים.