גילוי נאות

להלי ואני חברות טובות. כבר כמה שנים אנחנו חברות טובות. לפעמים כשאמנים הם חברים טובים או אמניות, בעיקר אם ישנו משהו משותף ברגישותן או רגישותם, הם חולקים וחולקות משהו שאין לו ממשות, רעיונות שלא מומשו מעולם. חלק מן השיחה היומיומית, בין חליפת דברים על חיי אהבה, חיי מין, מצב כלכלי, ומיני עניינים של חול, עולות ונרקמות התכניות לביצוע עבודות.

הזמן השרוע בין ההפצעה של רעיון, של דחף כלשהו, לבין הרגע שבו מסתייע להגשימו בחומר, מנמנם בהנאה ודווקא משום כך עוכר את השלווה. השקט שלו מעורר חרדה, שמא תאבד המחשבה, תרפה לה ותתפוגג. נראה שחיותה של ההשתוקקות היא חומר הכרחי, מצרך.

בשחיקה המאיימת הזו נלחמים בעזרת העלתם האינסופית של החזיונות הללו באוב. מספרים, מדברים, מפנטזים יחד התגשמות. חברים אמנים, חברות אמניות, חולקים את זכרונם החגיגי של רעיונות שחיבורם רופף, ששלדם עוד רעוע. חלקם נותרים מבזיקים בשמש בשדה גרוטאות עזוב.

אין מקום לשים עליו אצבע ולומר – "כאן התממש", "כאן קרם עור וגידים". את חייו וגילגוליו של רעיון אין איך ללכוד. הגשמיות היא זו המשפדת אותו – כך בתנוחתו הסופית או אולי היכן שהיה מקום לקבע אותו.

הנעיצה בבשר האיננו של הרעיון, הרגע שמאפשר לדמו הניגר להמחיש את נוכחותו, היא הרגע החמקמק של ה"סדנה" שכולם כל כך אוהבים לדבר אודותיה.  ה"קסם" אם תרצו ונרצה, מי לא רוצה?

העבודה של להלי מוצעת כאפשרות, כאופציה למימוש ואופציה מפורטת ביותר. הממושמעים יגלו שהחוקים ברורים וללא עוררין,  ובכל זאת, מזדמן לנו לתרגל את הנעיצה, את הטכניקה של התחייה.