גיליון פיניש - אמנות הסיום

עבור האמן, הסיום הוא אחד המכשולים הגדולים. אמנים רבים לא יודעים מתי לסיים – מחטטים לעייפה בעבודות עד שהן נובלות תחת ידיהם, רעננותן מתבלה מן ההתעסקות. היכולת לסיים, לאסוף את החלקים ולעטוף בשכבת הפיניש, היא גם חשובה כדי לתת ממשות ליצירה, לחלוק אותה. לא תמיד קל לוותר על כל מה שעוד עשוי להתממש בה.

הנה אני יושבת, חודש אחרי הדדליין שקבעתי לעצמי לסיום גיליון הפרידה שלי ממגזין הרמה וכותבת את הטקסט הזה. וודאי שלי לא קל לסיים. מתוקף כך, יש לי גם סימפטיה גדולה לעבודות לא גמורות, לעבודות פרומות שקשה להגדירן ולעיסוק באחורי הקלעים של היצירה. בעבודות הלא גמורות, נמצאת האיכות של ההבטחה, מה שעשוי להיות, ומאידך גם העדר יומרה, או יומרה עירומה שאינה מוסווית היטב.

זו אולי אחת התכונות החביבות עליי במגזין, האפשרות להציג בו מתווים, ניסיונות ודברים שלא בהכרח בושלו עד תום.  במהלך התקופה בה ערכתי את המגזין יחד עם שותפתי, רינת אדלשטיין, נהניתי מאוד לגלות עבודות "צדדיות", הערות שוליים וסקיצות של אמנים רבים וזה יחסר לי מאוד, אולי יותר מכל היבט אחר בעריכה.

גיליון פיניש, אם כן, עוסק בכך. פיניש במובן של סיום ופרידה, אך גם במובן של גמר וגימור וגם במובן של היכולת לסיים (ולא לתת לדברים להתמסמס). האמנים שמשתתפים בו הגיבו לרשימה של שאלות/משימות וזהו לשונה:

1. לצלם או לייצג באופן אחר חפץ שעליך להיפרד ממנו (רוצה או חייב/ת) ולתאר אותו.

2. לצרף סקיצה שלך שאת/ה אוהב/ת.

3. לעשות או לתאר עבודה שתמיד רצית לעשות ואף פעם לא עשית.

4. לתעד עבודה לא גמורה.

גם את הטקסט הקצר הזה לא לגמרי ברור לי כיצד לסיים, אני לא חושבת שמטעמי רגשנות יתר…