גליון #16 חתימה שנייה / דצמבר 2016
שער הגיליון מאת אלעד לרום. לצפיה בשער לחצו כאן

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 1987-90, אקריליק על נייר מוצמד על קנבס, 121x255 ס"מ, הדימוי באדיבות האמן וגלריה רו-ארט. צילום: לנה גומון

דגלים

Bookmark and Share

העבודה נוצרה לפני האינתיפאדה הראשונה, בתקופה בה אסור היה בישראל להניף את הדגל הפלסטיני (1967-1993), לכן היא לא בצבע אלא בשחור לבן.

לאחר שציירתי את העבודה ביקשתי מאמנים שיחתמו עליה. ואכן רבים חתמו – חלקם בסטודיו שלי וחלקם בגלריה מרי פאוזי, שם העבודה היתה תלויה איזה זמן. רפי לביא חתם ודוד וקשטיין, ציבי גבע, לארי אברמסון (שהתחכם, לאחר שכתבתי שהעבודה היא 1987-90), סרג'יו אדלשטיין, טלי תמיר, יגאל צלמונה, מיכל נאמן, דוד ריב, פיליפ רנצר (שעיטר במגן דוד), דוד גינתון (ששרטט הפרדה בינו לבין החתימה של אדם ברוך), לאה ניקל ועוד, ביניהם חתימה אלמונית שלא הצלחתי לפענח.

אבל לא רבים מן החותמים הבינו את משמעות הפעולה שלהם, או הבחינו שמדובר בדגלים כלל. מרביתם תפסו את הבקשה לחתום על העבודה כעוד הלצה שלי, וחתמו כלאחר יד. רק אמן אחד לא הסכים לחתום ואני חושב שזה משום שהוא הבין מיד במה מדובר. זה היה עסאם אבו-שקרה ז"ל. אני תיארתי לעצמי שמרבית החותמים לא יהיו מודעים למה הם חותמים עליו. שהרי לא הצגתי את העבודה כעבודה פוליטית, ובכלל לא הקדמתי הקדמות. ולכן סמויה בעבודה הזו הביקורתיות שלי כלפי אותן חתימות-בדיעבד, שמתפקדות כמעין מס שפתיים.

בשנים האחרונות, העבודה מקבלת ממד נוסף, משום שהיא מאגדת חתימות של נפטרים. ולא רק זאת, אלא שהיא אוצרת בתוכה רשימת חתימות של אושיות מרכזיות בשדה האמנות המקומי. כמו כדורגל שנחתם על ידי שחקני הקבוצה, אשר נשמר היטב בארון זכוכית, כך היצירה הופכת למעין אובייקט זיכרון ל"כוכביה" של האמנות הישראלית.

הפער בין משמעויות שונות שעבודה אחת יכולה לקבל אצל צופים שונים מאפיין עבודות שלי מאותה התקופה. מולן, כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה, "לגזור על זה קופון". ברוב המקרים, אנשים פעלו באופן אוטומטי – לא בדקו, לא שאלו ולא ביררו. וכך, החתימה, למעשה, היא עדות של האנשים הללו על עצמם. בעבודות אחרות, מי שרצה לראות צלבי קרס – מצא אותם. בעבודה אחרת – השב"כ חיפש ומצא: קניתי מכונת כתיבה ישנה וכתבתי מניפסטים כמו: קומו! עורו! הפסיקו לצייר! וחתמתי "ה – 2 לנובמבר". בין השאר, היתה שם פרפראזה למשפט ידוע של אולריקה מיינהוף ("לזרוק אבן אחת – זו עבירה על החוק. אם 1000 אבנים נזרקות, זו פעולה פוליטית"), שאותו הפכתי ל"לרצוח את חנן פורת זה רצח, לרצוח את כל גוש אמונים זה פוליטי". בעקבות העבודה הזו קיבלתי ביקור בית בשתיים בלילה. השב"כ רצה לדעת מה הקשר שלי לכנופיית באדר-מיינהוף ומי חברים בקבוצה המכנה עצמה ה" – 2 לנובמבר". זה היה לילה קשה.