האמן vs. יחסי הציבור

האדם הכי פחות מוצלח לדבר על האמנות שלו הוא לעיתים קרובות האמן עצמו, בוודאי כשמדובר באמן מתחיל שלא משופשף דיו בעסקי יחסי הציבור. דבריו יהיו גדולים, כללים מידי, נזרקים לכל עבר, גולשים לתאר דווקא את הדברים שהתגוללו לבסוף על רצפת חדר העריכה. אנשים אחרים יטיבו לתמצת עבורו את עיקרי הדברים, הם יגשרו בין היצירה לציבור, וימשכו אנשים לקחת בה חלק, אפילו לרכוש אותה. האוצר יטיב לכתוב את הטקסט בפתח התערוכה, העורך יטיב לנסח את גב הכריכה האחורית של הספר, היחצ"ן יטיב לזהות את הפוטנציאל הבידורי והעיתונאי של הטאלנט ולמכור אותו בקומוניקט.

אין הדבר מעיד על כך שהאמן הוא איזה יצור תימהוני וחולמני, כפי שנוהגים לציירו בדמיון הקולקטיבי. הסיבות לכך שהאמן מתקשה להנגיש את יצירתו לא קשורות לאופיו. הקושי שלו הוא קושי הגיוני ביותר לתמצת משהו ענק, אמורפי, רב רבדים, לתוך מסגרת מעיקה ובנאלית של תיאור מילולי קצר. זהו אותו הקושי לענות על השאלה: "נו, אז מה איתך בימים אלה?". והלוא, יצירת האמנות עצמה כבר הייתה הויתור. יצירת האמנות, על גבולותיה החומריים, על מגבלות הביטוי שלה, היא עצמה הייתה הכניעה של האמן למסגרת מתומצתת. בתוך מוחו, בתוך נפשו, מה שהוא רצה להגיד וליצור היה גדול בהרבה. מה שיצא בסוף, הדבר הזה, היצירה הזאת, שעתה הוא מגיש לפני בני אדם אחרים, הוא בסך הכול התקציר. ועכשיו בא איש יחסי הציבור, ועושה תקציר לתקציר.

אם כך, אין פלא שהתיווך היחצ"ני לובש קווים דמוניים בעיני האמן. מערכת יחסי הציבור כולה נדמית לו משומנת מידי, צינית, כזו שאוכלת אמנים רגישים לארוחת צהריים ואז הולכת להקיא אותם בשירותים כדי לפנות מקום לארוחת ערב. מערכת הנוטה להאמין כי היא יודעת מה אנשים רוצים לשמוע, כמו שאותות חשמליים במוח נוטים בלית ברירה אחר המסלולים שנחקקו שם משכבר. מערכת שנתקלת ביצירתיות כמו נתקלת בסירוב. מערכת שהערך העליון שהיא שמה לפניה הוא בידור, והלוא לבידור יש תאריך תפוגה קצר ביותר, סך הכול משך הזמן שלוקח לצחוק לגווע. כיצד היא מעזה בכלל לתמצת את האמנות, זו המבקשת לה חיי נצח? ברור כי מצג עניינים זה הוא מוגזם ומעוות, בדיוק כשם שמצג הפוך, מפויס ושלו יותר, גם הוא יהיה מעוות.

(שערו בנפשכם את המפגש הזה מתקיים בנפשו של אדם אחד, והוא אכן מתקיים בנפשם של רבים, כיוון שחלק לא מבוטל מן האנשים במערך יחסי הציבור הם אמנים בעצמם, ואת הכובע של האמן הרגיש והנרמס, הם מחליפים ללא קושי בכובע של העיתונאי, המבקר, התחקירן, הפרסומאי, כמו מחליפים פונקציה במערך שאין בו פרטים, וגם אין בו מבוכה).

נבדלים מעט הם אמני הפופ ארט, וממשיכי דרכם, שמיקדו את עשייתם האמנותית במדיה ובמערכת יחסי הציבור גופם. וורהול, המילטון ואחרים, בחנו את תהליך קידום המכירות, הן של מוצרי צריכה והן של החיים בכללותם, כך שקידום המכירות של יצירותיהם היה לחלק אינטגרלי מן היצירה. הלאקוניות המפורסמת של וורהול, כמו גם התשובות המפתיעות שהוא הציע לעיתונאים, הפכו אותו למקדם עצמי המפורסם במיוחד בתכונתו זו. אולם המבט הרפלקסיבי שאמנות הפופ ארט הפנתה לתרבות ההמונים, מאדירה אותה ומגנה אותה בו זמנית, לא חרג מן המתווה הצר שלה, היא רק שרטטה את גבולותיו. וורהול לא דיבר על מה שקורה לאנשים בכל שאר הדקות של חייהם, שאינן החמש עשרה שבהן היו מפורסמים.

אמני הפופ-ארט, בפריצתם, ניגשו לנתץ את ההגמוניה המשמימה של האקספרסיוניזם האבסטרקטי בעולם האמנות. היו להם את אותם הכלים בהם השתמשו בני דורם כדי לנתץ את השמרנות התרבותית כולה; דרך השערורייה, דרך הנמוך, דרך הקיטש, דרך לגלוג על דרך הארץ ה"לחוצה". כמו בנס (הנס של שנות השישים בה' הידיעה), נוצרה הצטלבות חד פעמית בין המסר של עולם האמנות, לבין המסר של הדור הצורך אותו, ולבין המסר העיתונאי- צרכני המתווך בניהם, ששודר על ידי תקשורת ההמונים. מובן כי זהו מיתוס, מיתוס שכל הצדדים בדבר טיפחו, משום שהוא גרף רווח כלכלי אדיר. נניח והצטלבות זו אכן התרחשה באותם ימים, ובאקראי, הלוא הניסיון הנואל לשחזר את המהלך הרווחי הזה מאז ועד היום הוליד מפלצות פופולאריות שאין להן אחיזה של ממש בתרבויות נגד, ולחילופין הוליד תרבויות נגד שקולם מתעוות במיסוך של התרבות הפופולארית. נותרנו עם הכלים היחצ"נים של הבייבי- בומרז, היינו השערורייה, הנמוך, הקיטש והלגלוג, אלא שעתה הם הפכו להיות דרך הארץ הלחוצה.

אמנים שמטיבים לנצל את השטחיות והארעיות של תקשורת ההמונים, לרוב מדיפים מבצע וחוסר כנות, כמו כל הצלחה כלכלית פנומנאלית. הטענה שחוסר כנות היא הכוונה הכנה שלהם סותרת את עצמה, והסתירה מעניינת לכשעצמה לזמן מוגבל. תמיד מעניינים יותר אמנים שמצליחים לשמור על תדמית של עשייה אמנותית אוטנטית, אלו שמשתמשים ביחסי הציבור מתוך כורח, אפילו מצליחים ליהנות מהם, אבל רק כהפוגה קצרה מן העולם האינטנסיבי של יצירתם. גם זה סיפור יחצ"ני לעוס עד לזרא. אין ספק שישנה התנגשות בין השאיפה האמנותית המופרזת להגיד משהו גדול, לבין הצורך היחצ"ני הקונקרטי להגיד משהו מהר. אפילו אמנים שאוהבים תשומת לב תקשורתית מואסים בשלב כזה או אחר מסוג השאלות העיתונאיות המופנות כלפיהם (לדוגמה, מישל וולבק, סופר שמנצל היטב את המשחק התקשורתי לצורך חשיפה, אך מואס תדיר בראיונותיו, ועונה תשובות של "כן" ו-"לא", גם כשאין לכך פשר).

Michel Houellebecq interview (in English) for the BBC

אני מציעה לראות במיאוס הזה מיאוס מן הצמצום של החוויה האנושית. יש משהו לא הומני במשחק שתקשורת ההמונים משחקת עם צופיה, מושכת אותם באפם, בליבידו שלהם, ביצר החיים שלהם, ברדיפה אחר אושר וביטחון, ומוליכה אותם שולל סביב זנבם. יש משהו לא הומני בזוועות החדשותיות שמתוארות בכותרות ובהבהובי מסך, רק כדי להישכח. והאמן יודע את זה, יכול להיות שהוא עצמו השתמש בכלים המניפולטיביים האלו ביצירתו, אלא שעכשיו הוא כבר לא בשליטה, הוא נלקח ממעמד המספר למעמד הסיפור, ונוכח עד כמה זה לא נעים. יש לכך אינספור דוגמאות, שכל אמן יכול לספר. איך רצו שימכור את האימא והאבא שלו, איך קיוו שיפתח את כל הפצעים ויבכה, איך הוציאו את דבריו מהקשרם, איך הביאו רק את הטקסט, בלי הסאבטקסט, והלוא הם הפוכים. אבל עיקר העיקרים, בעיני, עיקר הכאב, הוא בצמצום. האמן בא מן העולם המצומצם הזה, עולם שכתבו אותו קופירייטרים, כדי להגיד שהוא חי בו, חי ממש, עשרים וארבע שעות ביממה, בלי עריכה, ודומה שכדי להגיד את זה הוא חייב לעבור דרך שומר סף שכל זה לא מעניין אותו. זה לא הופך אותו לקורבן, זה רק הופך אותו לבן אדם, עוד בן אדם, בתוך מכלול אנושי רב מכדי להכיל.

דומה כי בנפש האמן צריכים להתקיים שני מנגנונים מנוגדים. המנגנון הראשון, היצירתי, צריך להיות מנגנון רגיש. הוא צריך לשמוע את הניואנסים של החיים כאילו היו רעש מחריש אוזניים. הוא צריך להיות עשוי נקבים חלולים, כדי שיהיה לרעש גישה לתוכו. הוא צריך לייצר ממנו תהודה פנימית, ואז להוציא אותו החוצה, דרך פרקטיקה סיזיפית, רפטטיבית, של עשייה אמנותית. המנגנון השני, הציבורי, צריך להיות מחוספס וגמיש, כזה המסוגל לעבור מטמורפוזות רגשיות מהירות לנוכח הצלחות וכישלונות, ולנוכח הצמצום היחצ"ני המוזכר לעיל. האופטימום של האיזון בניהם הוא בלתי אפשרי. לא בכדי מתגלה שדווקא האמנים המצליחים ביותר מווסתים את מצב הרוח שלהם על ידי סמים, או על ידי תמורות קיצוניות בחייהם האישיים. אבל בסופו של דבר, האיזונים האלה אמורים להתקיים גם בתוך היצירה גופה. במסגרת תהליך היצירה האמן צריך להתיימר לחזות את המפגש שלה עם הציבור, יהיה זה התנגשות חזיתית, או מפגש נעים ומאשש אמונות, כמו במקרה של אמנות מסחרית. למרבה הצער, או למרבה השמחה, תלוי איך מסתכלים על זה, אף אחד לא יכול לחזות את המפגש.

————-

מיכל פיטובסקי, סופרת, פרסמה השנה את רומן הביכורים שלה אספלט בהוצאת כתר. למדה ספרות ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית.