הבוכה
העבודה הבוכה הוצגה כחלק מהתערוכה "נכסים" במסגרת פסטיבל מנופים 2018. אוצרות: רינת אדלשטיין ולי היא שולוב.
מתוך טקסט קטלוג התערוכה מאת לי היא שולוב:
הבוכה הינו וידיאו המורכב מעשרה קטעים שצולמו בין השנים 2007־2018 בהם שבה רוקני וביימה את אביה, בכל שנה, כשהוא בוכה על רקע השיר "אם יום אחד" של הזמר האיראני פראמרז אסלאני. אביה, מהגר שגלה מאיראן לאשדוד לפני כשלושים שנה, נרגש כל פעם מחדש לשמע צלילי השיר ובוכה לעין המצלמה.
רוקני משתמשת באפקט הרגשי של השיר על אביה כמניפולציה, כדי לגרום לו לבכות. הצגתו החוזרת ונשנית בסיטואציה זו מזמנת לה את האפשרות לגעת בצופה ולרגש אותו ובה בעת להגחיך את הפעולה באמצעות חזרה עליה.
רוקני עוסקת ביצירתה בזיכרון, ובאופן ספציפי בהשפעותיהם של זיכרונות על מהגרים. הבחירה במונח מהגר איננה מקרית. האמנית דוחה את המינוחים העבריים המקובלים ביחס להגירה של יהודים לישראל מתרבויות שונות, כמו עולה חדש, קליטה וכו', המבטלים את התרבות בה גדלה. בעבודות רישום ווידיאו קודמות עסקה רוקני באופן ישיר ועקיף בזיכרון הפרטי שלה כמהגרת, בזיכרונות קרובי משפחתה ובזיכרונות תרבותיים של פליטים מאפריקה.
ביצירה זו היא מתמקדת ברגע הכניסה של האב למרחב הרגשי של הזיכרון. בנוסף, היצירה היא עדות לפער הגדול, שהשתמר עד היום, בין התרבות ממנה הגיע לבין החברה הישראלית בה הוא חי כיום. בחברה הישראלית, מראה של גבר מבוגר בוכה אינו דימוי מקובל והוא חורג מייצוגי הגבריות הנהוגים בה. בחברה האיראנית, לעומת זאת, דימוי הגבר הבוכה מעיד על רגישות ועומק ואינו נחשב לסממן של חולשה.
רוקני מאמינה כי שימור הזיכרון התרבותי הוא אחד העוגנים לשמירה על זהותו של המהגר. זיכרון זה מהווה בסיס בטוח שהמהגר יכול לשוב אליו, לחקור אותו ולהשתמש בו כצוהר לתרבות שנותרה מאחור.
אם יום אחד/ פראמרז אסלאני
מילים ולחן: פראמרז אסלאני
תרגום לעברית: אלהם רוקני
אם יום אחד
אם יום אחד תצאי למסע… תלכי ממני מבלי לומר
אהיה אסיר חלומותיי… אוותר שוב לבדי
אומר ללילה להישאר עמי…אומר לרוח לשיר עד הבוקר
לשיר על מקום האהובה… למה עזבת והשארת אותי לבד
אם תשכחי אותי… ותעזבי את חיקי
אהפוך לעוף הים… אשתחרר לידי הגלים
אומר לליבי להישאר כבוי… אעזוב כדי שכולם ידעו
אלך למקום בו… לא תשאירי אותי לבדי
אם יום אחד שמך יישמע באוזני
ועצבך יבוא וייגע בי
אומר ללב לא להתייחס… שייתן לכאב ממך להחלים
שיכנס לכל גופי…כדי שאוכל לשיר לך שוב
כדי שאוכל לשיר לך שוב
אם שוב תרצי שנהיה נאהבים
כמו בימים ההם שישבנו עד אור הבוקר
צריך שליבך ייצבע… ששוב תכנס אליו המוסיקה
שייצבע בצבעי המקום ההוא…בו לא תשאירי אותי לבד
אם תרצי להישאר לצידי…בואי כל עוד יש נעורים
בואי כל עוד יש בשר על העצמות… אל תתני לליבי להישאר לבד
תני ללילה שלי להיצבע…שתיכנס אליו שוב המוסיקה
שייצבע בצבעי המקום ההוא… בו לא תשאירי אותי לבד
אם יום אחד שמך יישמע באוזני
ועצבך יבוא וייגע בי
אומר ללב לא להתייחס… שייתן לכאב ממך לעבור
שייכנס לכל גופי… כדי שאוכל לשיר לך שוב
כדי שאוכל לשיר לך שוב
כדי שאוכל לשיר לך שוב
כדי שאוכל לשיר לך שוב
–
אלהם רוקני נולדה באיראן והיגרה לישראל בגיל תשע. היא בעלת תארי בוגר ומוסמך מהמחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, ומאז שנת 2013 היא מרצה במחלקה לאמנות שם.
רוקני מרבה לעסוק בסוגיות אקטואליות של הגירה ופליטות באמצעות פריזמה ביוגרפית־פוליטית, תוך שימוש בכלים ציוריים וקולנועיים מגוונים, בעלי אופי קולאז׳יסטי. דרך שימוש זה היא מנסה לזקק את הקול האנושי, רווי ההומור והאמפטיה, המערער על הבניית הנרטיב המערבי השגור של התבוססות על עובדות ונתונים, ומשוטטת בעולמות של שכחה, פנטזיה ודמיון. בעבודותיה הנרטיב של ההגירה האישית שלה או של הפליטים האפריקאים, כמו בפרויקט שבעה עבדאלכרימים, מהדהד את הסיפור הישראלי והבינלאומי.
רוקני השתתפה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל, ובפסטיבלים רבים לקולנוע ולווידיאו. היא זכתה בפרסים כגון פרס ליה ואן ליר לקולנוע נסיוני בפסטיבל הסרטים בירושלים, פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות, פרס מוזיאון תל־אביב וישראכרט, ומענקים לפיתוח פרויקטים ממפעל הפיס, מקרן משפחת אוסטרובסקי, מקרן ארטיס, מקרן יהושע רבינוביץ׳, מקרן משפחת רוברט וייל ועוד.
רוקני עובדת עם גלריה שולמית נזריאן בלוס אנג׳לס. היא חיה ועובדת בתל־אביב.
הבוכה, 2007־2018
וידיאו, 45:14 דקות