היום

החלל נפתח בתחילת כל יום כשקירותיו חשופים.

הקירות התמלאו במהלך כל יום תצוגה בעבודות שצולמו משעת הפתיחה ועד שעת הסגירה באתרים שונים. מיד לאחר ביצוע צילום הוא נשלח באינטרנט עם הנחיות לגבי גודלו ומיקומו בחלל, הודפס באמצעות אחת משתי מדפסות צילום שניצבו בפאתי החלל ומיד נתלה על הקיר. החלל צולם פעם בשעה והצילומים הועלו לאתר האינטרנט על מנת לאפשר לצופים ולי לעקוב אחרי התפתחות העבודה מרחוק. בכל יום התהוותה תערוכה בעלת תמה עצמאית. בסוף יום התצוגה צופים היו רשאים להוריד עבודות מהקיר ולקחת אותן. עבודות שלא היו נלקחות היו אמורות להיזרק. בפועל לא היו כאלו.

ב"היום" רציתי ליצור יחסים שמשתפים את הצופים בהיעשות של העבודה באופן חלקי, בהרהור על משך החיים הקצר שלה, לעבודה יש תיעוד ואפשר לצפות בו אבל היא עצמה קיימת רק כאוסף של זכרונות מאוד חלקיים אצל אנשים שנכחו בה ברגעים שונים. חלקם גם לקחו פרגמנטים מהעבודה אליהם הביתה. רציתי שהעבודה תחצין את הסופיות שלה, את אפשרות הכישלון המובנית בתוכה, את השבירות שלה, את אי הרהיטות שלה, ותייצר מתח מסויים בעשייה שלה ובצפיה בה.

העבודה איפשרה לי להיות אימפולסיבי, אקספרסיבי, מונחים  מעט פרדוקסליים ביחס לתערוכות צילום סטנדרטית\שמרנית. בד"כ עוברות מספר שנים שבהן אתה כצלם מביט שוב ושוב בדימויים שלך, מוריד מוסיף מצמצם, עורך מארגן, מנסח, מהדק עד לזרא. ב"היום" רציתי שהדימויים ידלגו על אוצרים, על גלריסטים ושאר שומרי סף. החלל היה מבחינתי אקסטנשיין של הסטודיו, המשך טבעי שלו מבלי שמתקיימת חציצה ביניהם.

העבודה תוכננה כך שצופה יסתכל על הצילומים כשהוא ער לידיעה שהם יכולים להיות שלו, מתוך הנחה שזה ישנה את חווית הצפיה שלו ויטעין אותה במימדים רפלקסיביים\ביקורתיים ביחס לכלכלת שוק האמנות, לערך היצירה. במודעות חלקית חתרתי למה שאני קורא לו ביני לבין עצמי, דמוקרטיה נאיבית. רציתי שכל צופה יוכל לקבל עבודת אמנות, לא גלויה, לא פוסטר, ולא מזכרת, אלא הדפסת צילום ארכיבית. במהלך הביאנלה הורדו 100 עבודות מהקירות. חלק מהעניין שלי היה לחתור תחת ערך השוק של העבודות שלי, לחבל בו במכוון.

אוהד מטלון הוא יליד 1972, חי בתל אביב.
בוגר תואר ראשון בהצטיינות האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. לימודים לתואר שני בפילוסופיה אוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות האקדמיה לאמנות בצלאל.

www.ohadmatalon.com