הכתם שלי הוא סוס

אקט הרכיבה מוכר לנו כדימוי מתבקש לפרץ בלתי ניתן לעצירה של רעיונות ותחושות. די להזכיר את הביטוי "מילים כדרבנות" כדי להיזכר עד כמה עתיק היחס הפראי לכוחה השועט של השפה. אנו רגילים לתרגם חוויה אמנותית לדינאמיקה מאורגנת של כוח מתלהם ומתגבר שסופו בסחף דוהר של התרגשות, ומעדיפים סוג כזה של כרונולוגיה כדי שתתאפשר לנו החוויה המתעצמת, וכדי שנתנחם תמיד ביכולת המתגברת של חוויה אנושית דחוסה.

כמו בשיר, שבו לכל מילה תפקיד של סינון והגבלה, אבל גם עוצמה של התפרצות הכוחות הלכודים בה בזכות היחס שלה אל המסגרת השירית, כך גם דימוי מצולם מתפקד בראש ובראשונה ככוח מרדני נגד המסגרת שלו. אקט חריף של התבוננות בתמונה הוא הגירוי שהיא מעוררת בנו לחשוב על כל מה שאנו לא רואים ברגע בו הצטמצמה ראייתנו למגבלה שהציב בפנינו האמן המצלם. במפגש הראשוני שבינינו ובין הדימוי הזר אנו מנקזים לשנייה ספורה ובלתי מודעת את סך כל המראות שראינו עד לאותו הרגע, ומעמתים את התצלום המסוים עם אין ספור הדימויים שקדמו לו. כמה אכזרית היא ההבנה שבכך שאנו נמנעים מלתחום את הסתכלותנו היום יומית למסגרת נוקשה (ובכך להגביל את החופש האובססיבי שבבסיס הרצון שלנו לחיות לפי תפיסתנו המופשטת וחסרת הגבול את העולם) אנו מוותרים למעשה על כל מטען רגשי שעלול היה להיתפס מתוך אין ספור הדברים שעינינו קולטות בכל רגע ער. מי יעז, אם כן, להתפלא על כך שחיינו נראים לנו מונוטוניים או חסרי ריגוש, כשאין מסגרת אנושית שמסוגלת לתחום את רוחב היריעה הוויזואלי שאדם אוגר במסע חייו?

אם נרחיק לכת, נזכור שכל תוקף של התרגשות שאנחנו זוכים לו, נובע תמיד מתוך המסגרת הברורה של חיינו ומותנו הבלתי נמנעים. אין תגובה רגשית שבבסיסה לא צומחת מתחושה של כליאה. כשאדם לכוד (בגופו, במראהו, בגילו או באופיו…) הוא למד בעל כורחו למצוא חן מסוים באבני תאו, או בהתמרדות בהן.

הזיהוי הראשוני בתצלום הסוס של ינאי טויסטר הוא זיהוי של דהירה קטועה: הסוס שגופו מבטיח עצמה וכוח ומעורר בנו את אותו חשק מוכר ברכיבה, שוכב נפול.

הכרזה אלימה זו גורמת לכך שנקודת האחיזה הראשונה שהצילום מציע היא נקודת אחיזה גשמית ומוחשית של כשלון. תמונה של מעידה פיזית וכאב פיזי ברורים. זוהי תמונה של סוס מנוצח ולא סוס מנצח.

ההכרזה השנייה ממהרת להבהיר שהצלם עצמו, בכוח הקיפאון שמעניקה לו המצלמה, הוא זה שהכריע את כוחו האדיר של הסוס והפיל אותו. הוא זה שגדע באכזריות את הדהירה שלו, כמו גם את הרצף הבלתי פוסק של מבטי הצופים, ולכד אותו ואותנו בהכנעה. שבוע אחרי המפגש ביני ובין תצלום זה, ועיני עודן נחבטות בהתעקשות אלימה בדופנותיה המקובעות של המסגרת.

אותה הפרדה חדה שיוצרת מסגרת בין הדימוי המצולם והסביבה הנעלמה שלו (הפרדה שרק בזכותה הופך הדימוי לכלי קיבול רגשי) היא זו שתמונתו של טויסטר גורמת לנו לנסות ולפרוץ. כשתמונות רבות ספוגות בסוג של ראוותנות עצמית וגאווה אסתטית על האובייקט המצולם, תמונה זו זועקת בלי הרף אל מעבר לעצמה ואל הדימויים שנפלו מלהיכלל בה ולוכדת בכך את תבנית הרגש האנושי במהותו: אדם נלחם כל חייו כדי להרחיב את התיחום היבש והקר של המרחב הפיזי והרגשי שלו.

אבל תמונתו של טויסטר אינה מסתפקת במיצוי הרגע של המפגש עם הצופה ואיננה מתרפקת על התסכול העצור שהצופה מצמיח מולה מתוך חוסר היכולת שלו להפנים מצב מתמשך של כוח אדיר הכלוא בתוכו.

והתצלום ממשיך לפתח דינאמיקה מסחררת של צפייה; ראש הסוס חתוך ומבצבץ מעבר לתחום ראייתנו. כלומר הצפייה הופכת בין רגע לחוויה מתמשכת של השלמה, ל"דהירה של תחושות ותפיסה", ובזמן שהצלם מצהיר על חוסר היכולת של תמונתו להקפיא את המשכיות הסתכלותנו, כוחם של הסוס והצופים משיב כלפיו מלחמה: צורתו של הסוס שמלכתחילה זיהתה עצמה כחיה מוכרת, הופכת עכשיו לקומפוזיציה מופשטת וחומה. הכוח הכלוא בתוכנו מתקרב בצורתו הוויזואלית לסוס שהולך ומשיל מעצמו את קוויו הברורים, ובכך הקשר ההדוק שבין תחושת הכליאה שלנו ושל האובייקט המצולם מקבל נופך הולך ומתרחב של כתם וויזואלי כללי ומופשט. העיבוד האוטומטי שלנו את המושגים שבתצלום מתערבל, ואנו מסוגלים לדמיין ישות חומה זו מנפצת את המסגרת וחורגת אל מעבר לגבולותיה, שהם למעשה כל אותם דברים שהיא איננה. בכך נאלץ הצלם להצהיר על מוגבלותו התמידית: כל ניסיון של תיעוד מועתק, או ציד מצולם של חיים, נידון תמיד לכישלון. כישלונו של הסוס להימלט מן המסגרת, או כישלון הצופה להימנע ממבטו הנלכד בתוך התצלום, קטנים לעומת כישלונו של הצלם לכלוא דבר מה מוחשי יותר מכתם שמאבד בהדרגה את אפיוניו החמורים, והופך אט אט לזכר מופשט של צבע ואור. את עוצמת חייו של סוס לא תוכל מצלמה להכיל לעולם. את עוצמת מבטו של אדם, וודאי שלא. עכשיו הופך הדימוי הראשוני של הנפילה והכישלון למטאפורה על נכותו של האמן להאמין בכוחו ככוח שווה ערך או כביר מזה של החיים עצמם. הצלם הוא זה שנוצח במאבקו על החופש חסר התקנה של מבטנו ולא יכריז עוד "הסוס שלי הוא כתם שבוי", כי אם "הכתם שלי אדיר כסוס". איכות זו של צפייה בעננים, היא קסם בצורתו המופלאה ביותר.

פרט אחרון.

מעט מן האדמה דבקה באחוריו של הסוס וכשימשיך להתפתל כנגדה, יתעטף כל גופו באדמה וייעלם אל תוך הרקע. התמונה תתרוקן. כל שיישאר הוא משטח אחיד וריק של צבע חום. זו כבר לא תהייה תמונה, כי אם הצעה אחרונה ומותשת של הצלם: מתחת לפני הקרקע, הוא מאמין, נוהמים ומפרפרים כוחות אדירים של התנגדות. הטו להם אוזן ועין במהלך פסיעתכם הרדומה, משכו אותם מתוך האדמה, הפרידו אותם מן הפסיפס המשעמם של הרקע, מסגרו אותם בכדי לשמרם; הם עלולים לעורר בכם ובאחרים כוח אדיר של התפרצות. הרבה מעבר לקירותיה של גלריה.