המעלית והנוכל

העבודות ב"מעלית והנוכל" משרטטות עולם של חזות משרדית מעונבת ואפרורית שמנסה להסתיר עסקאות מלוכלכות. הן נעות בין הדו מימד לתלת, בין רישום לפיסול, בין פסל לתבליט, וכולן מעדיפות את המבט החזיתי על פני עומק ונפח.

הצבתה של התערוכה בחלל ה"אופנובנק", בבנין ששימש בעבר למשרדי בנקים גרמה לתעתוע עבור הצופים בה. האם כך היה בנוי החלל בטרם הוצבה התערוכה? מה היה מצוי בו ומה נבנה במיוחד לצורך התצוגה? חלל המעלית הנפתחת, המכסה את אחד מקירות החלל, הושטח לכדי תבליט דו מימדי, ואילו הוילון בכניסה מגלם בתוכו את הנוף שמאחוריו. אלו מתקבלים כאחיזת עיניים ומבקשים לערער את אמון הצופה. מתוך החשדנות הזו, וכחוויה של התפכחות והבנה שהדיבור הקורקטי לא הולם את המנגנון העברייני, יתגלה הפער בין החזית לאופן בו העבודה מתפקדת בפועל.

בחלל פועלים שני צירי התרחשות: האחד קשור במשרדי ובבירוקרטי, בעל גריד מאונך, סדור ומוגדר, והוא בא לידי ביטוי בתבליט המעלית ובוילון המשרדי. השני קשור במעשה העבירה, הוא מעגלי, חמקמק ואקראי ונוכח ברישומי פחם של רולטה מסתובבת. כדורי המגנט המקבעים את הרישומים לקיר מצטרפים לסיבוב. שני הצירים האלו מתחברים בפסל הראש: יציקת אלומיניום המורכבת מטלאי מאפרות, ותלויה באמצעות אביזרי מידוף שכופפו וצורתם התעוותה.

בבסיס התערוכה עומדים יחסים הופכיים של רטוריקה ותוכן: בין אמצעי התצוגה הבנאליים והסגנון המוכר של ריהוט משרדי, להונאה המסתתרת מאחוריהם, בין נראות של חוק וסדר לפעולה הספונטנית, ובין החולצה המכופתרת לגופיית הסבא ספוגת הזיעה שמתחתיה.

–