המעשן הגדול

סדרת העבודות של אבי סבח עוגנת בפתחים הנפערים בדבר. קרעי אור ירח – או מוקדי בעירה – שופכים את נהרתם במרחביו של ציור אפל או אביך, ופותחים בו שער. אלה ימי נעילה: עולמות של מטה אינם מרחבים מיתיים אלא סיוט ממשי, שִגרה של נטל כבד מנשוא. למבט אין ברירה אלא לנדוד אל הציור, כשעל גבו רוחות ממעבה האדמה וצעדיה הקלים של ילדה יפה, הנמשכים ברגעים אלו ממש אל העלטה.(1)

 שם התערוכה – "נוטה להישכח" – הוא כפתח נוסף לאפיון התנוחה הפיזית השׁוֹרה בעבודות כולן: כפיפוּת לכוח רם, הנוטל את זקיפותך ומטֵה אותך הצִדה או מטָה. אין לאן לברוח, אלא רק להטות את הגוף ולהותירו נוטה באוויר, מוחזק באלכסון, כייצוג גרפי של התנועה העצורה לקראת. ה"נוטה ל…" ממסך את הממזרוּת המעמדית שלו, את כושרו להטיה מופרזת ללא נפילה, בדומה לצעצוע "נחום תקום".(2) תשוקתו למצב בלתי מוכרע – נוטה להישכח, נוטה להסכים – פוערת מרווח של השתהות בטרם פסיקה סופית, תנודה עדינה המאפשרת הרְחבה של המנעד העצבי או הרגשי ומורה על מצבים שאינם בהירים עד תום. אלה יכונו כאן "ציור אטמוספרי" – ציור הצר את המרחב הציורי כפעפוע של המציאות הפיזית, ולא כייצוגה הדומם או המקובע. ציור כזה כרוך בשרשרת ההשפעות של הרוח ובתנועה המתקיימת בתוככי החומר.

ציוריו הנופיים של סבח נענים לחוקיות המבנית של הז'אנר, בשכבות של שמים וארץ. אופיים האלכימאי של ניסוייו החומריים, והצלילה אל מדיום האקוורל בשנים האחרונות, מחלחלים אל השכבות הללו בדיאלקטיקה החומרית ובתפיסה הרואה את הדימוי כטבוע ב"דמיון" של החומר: מוצקוּת, צבע ומרקם; צפיפותו של הפיגמנט ביחס לצפיפותם של המים; אופן הנחת החומר ומידת ההתנגדות ו/או ההיעתרות שלו.

 כל אלה ועוד: הארכיטיפים הנכרכים בחומר וההיסטוריה של מופעיו בחיים עצמם ובתרבות, מחוללים את המשקלים והכוחות החורגים ושבים אל הממד הסמלי. מלאכת הציור היא מלאכת השריה של חומרים והקשבה למשקלם הסגולי. אזור המשווה בין נוזל לפיגמנט יברא ריחוף, דלילות יחסית תברא ציפה, וצפיפות חומרית תברא שקיעה. קדירת השיקוי הזאת אינה מעשה כישוף אלא כלי המִתאר של ציור, החותר תדיר תחת עצמו בדרכו למוסס גבולות מוצקים. נייר העבודה של סבח – ה"מצע", כפי שהוא קרוי בשפה המבכרת את הפיצול בין חומר לרוח – ספוּג בשותפות פעילה במופע הציורי; במקרה של סבח זהו ציור הדברים הנוטים, השׁרויים במצבי התהוות.

(1) במעבה האדמה מוחזקים ברגע זה, עדיין, 120 חטופים ישראלים; בעזה שורר משבר הומניטרי בממדים בלתי נתפסים; ובתווך – הילדה היימנוט קסאו בת התשע נעדרת מביתה בצפת מאז 25 בפברואר 2024 ולא נמצאה עד רגע זה, "נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה" (כפי שנכתב בעיתון). 

(2) צעצוע שלחלקו התחתון משקל סגולי גבוה, המושך את מרכז המאסה כלפי מטה.

(מתוך המאמר ״על הציור האטמוספרי״ שנכתב עבור תערוכת היחיד של אבי סבח ״נוטה להישכח״. כתבה ואצרה: דלית מתתיהו. 24 בספטמבר 2024 – 22 בפברואר 2025, מוזיאון תל אביב)

–

אבי סבח (1977) נולד במעלות תרשיחא. חי ועובד בפורטוגל וישראל. בשנת 2004 סיים בהצטיינות תואר ראשון באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ומאז 2006 מכהן באקדמיה זו כמרצה. בין השנים 2018 – 2020 כיהן כמנחה בלימודי התואר השני בבצלאל וכמו כן היה ממקימי גלריה ברבור בירושלים. עבודתו של סבח הוצגה באופן נרחב בישראל ובעולם, כולל מוזיאון תל אביב, מוזיאון הרצליה, מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה, מוזיאון פתח תקווה, מוזיאון גורביץ' (מונטיודאו), הביאנלה לאמנות בקוריטיבה (ברזיל), הביאנלה לאמנות באסונסיון (פארגוואי), גלריות רבות בישראל, וכמו כן בגלריות בניו יורק, טוקיו, אוסטריה, המבורג, מונטוידאו, סנטיאגו דה צ'ילה ועוד.