המצאת הטבע

אחרי חודשים ארוכים שבהם אנו נצורים בביתנו, בחלונות סגורים ובטמפרטורה מווסתת, מחוברים למסכים ברוב שעות היממה, נדמה שמעולם לא בודדנו עצמנו עד כדי כך מהטבע. וההפרדה הפיזית הזו שנכפתה עלינו מנסיבות פוליטיות וכהתגוננות מפני מה שנתפס כמופע אימים של הטבע, היא ייצוג אולטימטיבי, אולי, למאות שנים שבהם האדם (המערבי לפחות) בידל עצמו מהקטגוריה שכינה "טבע" וכונן את התפיסה שהוא מתקיים מבחוץ לו, יכול וצריך להתגבר עליו, לשלוט בו ולהשתמש במשאביו לצרכיו עד בלי די.

גיליון 'המצאת הטבע' עולה לאוויר במסגרת "פסטיבל מנופים ה־12" ומתכתב עם האירוע המרכזי בפסטיבל, "בת קול מן החי", שנערך השנה בגן החיות התנכ"י ועוסק ביחסי הגומלין בין האדם לטבע. הגיליון שואל את שמו מכותרת ספרה של אנדריאה וולף אודות חוקר הטבע אלכסנדר פון הומבולדט שמחקריו המקיפים ששילבו בין תחומי דעת רבים (בוטניקה, גיאולוגיה, זואולוגיה, קרטוגרפיה וכו') היוו תשתית מדעית נרחבת להבנת העולם כמערכת מורכבת ואינטגרטיבית ואף הצביעו מפורשות, כבר בראשית המאה ה־19, על כך שהמערכת האקולוגית עוברת טלטלות מרחיקות לכת ובלתי הפיכות עקב תאוות הבצע האימפריאלית המכלה את משאבי הטבע ומשנה בכך מערכות חיים שלמות.

דומה שבאיחור של למעלה ממאתיים שנה מהתראותיו של פון הומבולדט, האנושות מתחילה להפנים את ממדי האסון האקולוגי האורב ממש מעבר לפינה, תוצר של מאות שנות שיעבוד הטבע לחמדנות אנושית. הדבר נותן אותותיו כמובן גם באמנות, ומופעים של טבע שעובר טרנספורמציות מעשה ידי אדם הם נושא של אינספור עבודות אמנות ותערוכות, בעיקר בעשור האחרון. אם לציין רק שתי תערוכות קודמות מתוך מבחר עצום, נסמן את "הביאנלה ה־16 באיסטנבול" (2019) שאצר ניקולא בוריו אשר מיקם במרכז שיח האמנות מחשבות על עידן האנתרופוקן והשינויים שהוא חולל במרחבים ובתחומים שונים על פני כדור הארץ (ומחוצה לו); והתערוכה (UNNATURAL" (2012" שאצרה תמי כץ פרימן במוזיאון הבאס, מיאמי, שהעמידה במרכזה ייצוגים של הטבע בראי העידן ההיפר־טכנולוגי ושכל אחת מהעבודות הפיוטיות שהוצגו בה היתה יכולה להצטרף לגיליון זה.

העבודות הכלולות בגיליון 'המצאת הטבע' מגיבות לכותרת באופנים מגוונים. הן כוללות מופעים המנציחים מפגשים פרהיסטוריים של אדם עם טבע וכן תצורות עתידניות מדומיינות של פוטנציאל מפגש זה. חלק מהעבודות בוחנות קונבנציות של ייצוג או תפיסה של הטבע בין הנשגב לבזות ובוחנות, ולעיתים מאתגרות, את הרגשות המותנים שאלו מעוררות בנו.

בעוד כמה מהעבודות מבטאות כמיהה עזה לשוב ולהתקרב אל הטבע, לבטל את המחיצות, להביא אותו אל הגוף או את הגוף אליו, רוב העבודות מבטאות דווקא את חוסר היכולת לחוות את "האותנטיות" הישירה של הטבע ומצביעות על הפילטר המתרבת שדרכו אנו נידונים למסגר, לתפוס ולחוות אותו – בין אם כמושא מחקר מדעי, כמוצר צריכה, כקישוט וכו'. הדבר נוכח גם במספר סדרות קולאז' המוצגות כאן, בהם הטבע מדומיין, נברא ונבנה מחדש כהיבריד מעשי ידי האמנ.ית.

הטבע מופיע כמושא מחקר, אנליזה ומניפולציה, ובכמה מהעבודות בגיליון מתקיים במרכז העבודה יסוד מדעי ממשי או פסאודו־מדעי, לעיתים תוך שיתוף פעולה עם מדענים מתחומי ידע שונים. השימוש במדע (ולפעמים רק באסתטיקה של המדעי) מיושם כחלק ממגמה באמנות העכשווית להעמיק בהבנת תהלכים ומתוך רצון לבסס תוקף אמפירי (או אמפירי למראה) לתובנות או שאלות אמנותיות.

אנו מוציאות אתכן.ם לדרך אל נבכי הגיליון עם דימוי שובה לב מהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של האמנות, שמקיים חיבור אידאוסינקרטי בין אמנות, טבע, רגש ומדע – ציורה של האמנית הסוריאליסטית הנהדרת, אבל אולי הפחות מוכרת במחוזותינו, רמדיוס וארו. בעבודתה יצירת הציפורים (1957) מופיעה דמות של אמנ.ית, חוקר.ת־יוצר.ת, אדם־חיה, ספונה בחדר, בוראת במכחולה, מרטט ליבה, ובעזרת כלים מדעיים (אין כמו מניפולציות אופטיות על אור כוכבים), יציר טבע המבקיע מתוך הדף הלבן.

Remedios Varo, La Creación de las Aves, 1957

תודה לכל המשתתפים.ות בגיליון ולכל האמנים.ות ששלחו הצעות לקול הקורא. תודה גם לאירית טל ולאיה לוריא על הנדיבות ושיתוף הפעולה.

מסע מלבב,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון