חנות המפעל

ב-2010 הסב טמיר ליכטנברג את גלריה רוזנפלד שבקרית המלאכה, מחלל מודרניסטי פתוח, לבן ו"נייטראלי", לחנות מן הזן הישן, כמעין חדר פלאים עמוס ודחוס בפרטי פרטים. חיפוי דמוי עץ ותלייה סלונית היו רק שתי דוגמאות להפרות הסגנוניות הבוטות שאפיינו את ההחלטות האסתטיות בתערוכה. נוסף על הכניסה בעד לדלת ישנה וצרה, ההתנהלות בחנות הייתה גם היא במעברים צרים, בסקאלה קטנה ובאינטימיות כפויה.

היכן שלא תניח את האצבע בקורות חייו המקצועיים של טמיר, ישנו עיסוק בעיזבון. מה הוא צבר החפצים המשתלשל אחרינו, המטלטל עמנו? ומה עולה בגורל האמנות? כיצד היא הופכת כהרף מגבבת חפצים בלויים לפלא, ליצירה ואף חוזרת אל מערום החפצים המאוסים, והכל כחלק ממערכת כלכלית ופוליטית.

ב"חנות המפעל", בשונה מ"מרילה", מ"בלי ידיים" ואפילו מהממותה שהציג בתערוכת הגמר שלו בבצלאל – ב"חנות המפעל" עולה השאלה לא רק ביחס לעיזבונו של אדם, לחפציו האישיים ויצירותיו, אלא גם ביחס לעיזבון התרבותי של הגלריה, למה שהיא מורישה לתרבות, למבקרים ולאופן בו היא משמרת את אוצרנו התרבותי המשותף, אם יש כזה.

טמיר ליכטנברג בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, חי ועובד בארץ.