טרורשת

הרשת הינה מקור התוכן היסודי והמקיף ביותר להפצה יומיומית של דימויי זוועה. אלה נדחפים באגביות לחיינו במחוות של שיתוף ידידותי, תוך הבעת אמפתיה או הסתייגות מוסרית. ניסיון לעקוב אחר מקור השרשור החזותי מוביל אל שלושה סוגי חתימות התובעות בעלות על הדימוי: המעטה האירגוני (AP), המסחרי-אנונימי  (Image Bank) והמדיני (צלם צבאי). אולם נדמה כי הדיון בסוגית המקור בעידן האינטרנטי נקבר בתחתית השרשור על ידי אמצעי השעתוק וההפצה המעניקים לדימוי תו-תקן חברי. למעשה, הרשמיות שמספקות החתימות מאבדת ממשמעותה נוכח ממדי ההפצה. כברת הדרך שעובר הדימוי החדשותי מהווה נדבך משמעותי באינדוקטרינציה הממלכתית; הקטסטרופות המופצות במעטה חדשותי (מבזקים, עדכונים) הן סמלי הדיכוי עצמם, מעובדים ומצונזרים בדייקנות על מנת להצביע על מה שרלוונטי ולרמוז את מה שאינו.

מאזן האימה הזה מיוצג על ידי התליין וקורבנו המאולחש. ג׳וני הג׳יהדיסט, מערבי שחי והתחנך בבריטניה, נדבק בחיידק הפונדמנטליזם ונטמע לחלוטין בפחד עד שהפך לשליחו. ג'וני התנתק מהגריד וכעת עומד לנתק, הלכה למעשה, את תאומו, מערבי-אנונימי נוסף (צלם? חייל? תייר?). הסצנה התמציתית לא מותירה ספק ביחס לדינמיקה המוצגת, אך למעשה חוסמת עצמה למחקר ראייתי: הסט המדברי הוא אי-מקום כללי, התלבושות הן מדים אנונימיים ואין אפשרות להבדיל בין השחקנים. הבחירה האמנותית להימנע מהצגת הרצח מציעה התבוננות בסיטואציה וירטואלית לחלוטין, בה כל פרט מטופל ומוטל בספק, מופת של תעמולה שמרצדת בין אמת קיצונית ובדיה, ממשות וייצוג. בטקסט קצרצר שפורסם תחת הכותרת האסתטיקה של הטרור 1 : טרור מחתרתי לעומת טרור מדיני (מערבון 1, חורף -2005), מבחין רועי רוזן בין ייצוג של טרור מחתרתי לבין זה המדיני על ידי הבדל עקרוני בין פיגורטיביות והפשטה: "בעוד הייצוג של הטרור המחתרתי שואף לפיגורה מרכזית ורבת-עצמה […] יצוג הטרור המדיני, בהיפוך לכך, כרוך בהעלמת הפיגורה המרכזית והמרתה באמצעי הפשטה." רוזן נסמך על דימוי בנייני התאומים הקורסים מחד והכתם המופשט שיצרה הפטריה האטומית מאידך. אולם ממרחק של עשור נדמה כי דימויי התעמולה של הטרור המחתרתי התנערו מהפיגורציה המקלה על זיהויים והתחמשו במערכת של סימני הסוואה פיגורטיביים ומופשטים כאחד.

הריצוד בין אמצעי הייצוג משמש כלי ביקורתי עבור יוני פזי, המאתר בעבודותיו דימויי תעמולה משני צידי המתרס. הדימויים עוברים עיבוד לרזולוציות שונות בטכניקה המזכירה דילול הומאופתי, עד כי לבסוף אנו נותרים עם זיכרון של חומר – המינון החזותי הנמוך ביותר של תעמולה. בעוד שהוויראליות מנרמלת את ממשות האירוע והופכת את הדימוי מגורם מרתיע למנחם וביתי, פזי מאחה מחדש את דרגות המינון השונות של הדימוי לכדי לוּפ אנימטיבי ובוחן את השפעתן על הצופה. הריצוד בין פיגורטיוביות למופשט מטיל ספק בממשות האיום ובוחן את תפקידה של המדיה כסוכנת סמויה במערך הטרור.

נעם ליבנה. נ.1982. מעצב דיגיטל ומאייר. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

נועה צאושו. נ.1980. אוצרת מדיה דיגיטלית במובי-מוזיאוני בת ים. חוקרת אמנות וספרות. בעלת תואר שני בלימודי יידיש, אוניברסיטת בר-אילן ותואר ראשון מהמחלקה לאמנות בבצלאל.