יותם | תאים

עבודותיו של גדעון גכטמן (2008-1942) מישירות מבט אל המחלה ואל המוות, שואלות מה נותר אחרי המוות או אולי מקבלות את המוות כחלק ממעגל החיים. אמנותו שזורה בחייו הפרטיים, הרצופים אשפוזים בבתי חולים עד כדי טשטוש הגבול ביניהם. בית החולים היה תחנה סופית, אך גם מרחב פעולה המאפשר קיום דואלי שאוצר בקרבו הן את החיים והן את המוות. גכטמן מבטא את שגרת הטיפול הרפואי המפרכת, מפרק אותה ומרכיב ארכיון שדן בזיכרון, במה שייוותר כאשר האמן לא יהיה עוד בין החיים. עבור גכטמן, האמנות לעולם רלוונטית, בת־אלמוות, ופעולת היצירה היא כלי חיוני מאין כמותו לעבד את הנורא מכול הצפוי לקרות.

בשנת 1973 הציג גכטמן בגלריה יודפת את התערוכה "חשיפה", לאחר שנותח להשתלת מסתם בליבו. תערוכה עסקה בפרוצדורות הרפואיות ובבדיקות של גכטמן, וכללה שחזור של ההליכים לקראת הניתוח. כמה שנים לאחר מכן התגלתה אצל יותם, בנו בן השש, מחלת טקיאסו – מחלה אוטואימונית נדירה המאופיינת בדלקת של כלי הדם הגדולים. כעבור עשרים שנה, ב־7 בפברואר 1998 , נפטר יותם ממחלתו והוא בן 26 בלבד. בעקבות מותו, בשנת 2000 הציג גכטמן במוזיאון הרצליה את התערוכה הנושאת את שם בנו. התערוכה עוצבה כמעין הכלאה של חדר בית חולים וחלל תצוגה מוזיאלי, ובדיעבד, היא סימלה שותפות גורל של חולי בין אב לבן. היו בה מיטות בית חולים מוקטנות, ארוניות פרה־רפואיות, עמודי אינפוזיות, פרגוד חיוור ועליו חלוק רופאים לבן ומגבות רקומות בתאריכי הלידה והמוות של יותם. "יותם קרס, הגוף שלו קרס, ואני עמדתי שם עם מצלמה",¹ סיפר גכטמן בריאיון. הצבה זו המשיכה את עיסוקו בהנצחה בכלל ובמאוזוליאום – אתר קבורה מפואר – בפרט. התערוכה "יותם" הייתה מעין מאוזוליאום שכלל פרטים המנציחים הן את גכטמן והן את בנו, ועם זאת, היא הייתה אינטימית עד כאב, תוצר של פרידה ארוכה וצורבת של אב מבנו.

בתערוכה "אחות אחות" הוצג חלק מתערוכת "יותם": ארונית לבנה ובה שלוש מגירות שבכל אחת מהן מופיע חומר אחר: חבל, אבן בזלת ועץ, בשלושה מצבי פירוק במשקל זהה: החבל נפרם לסיבים דקיקים, ואבן הבזלת והעץ נטחנו לאבקה. עיסוקו של גכטמן בשלבי פירוק החומר כמו מתכתב עם התפרקות הגוף האנושי וקריסתו.

בתערוכה הוצגה גם העבודה תאים, העשויה מסגרת בת חמישה תאים, שבכל אחד מהם מופיע אותו תצלום משוכפל של מיטת בית החולים שבה שכב גכטמן באחד מאשפוזיו. העבודה מזמינה את הצופה להרהר במחלקות בית החולים ובגנריות של המיטות ושל חדרי האשפוז. השכפול מדגיש את ייעודה הציבורי של המיטה ובה־בעת משהה את המבט על האובייקט שמעגל החיים מתחיל ונגמר בו: לידה ומוות.

טקסט מאת הדסה כהן, מתוך קטלוג התערוכה "אחות, אחות".

¹גדעון גכטמן, ריאיון עם ענת מידן, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 22.9.2000.