כולנו נולדים לתוך עולם שבו יחסי הכוחות הם אינהרנטיים: תינוק חסר אונים אל מול הורים שאמורים להגן, לדאוג, להאכיל ולהכיל אותו. תחילה ההורים הם כל עולמו של הפעוט, אך דבר זה משתנה כאשר הוא גדל,מעצם טיבם האנושי של ההורים שהם אינם מושלמים או אלוהיים. מצב זה יכול ליצור יחס אמביוולנטי כלפי יחסי כח בהמשך החיים: נסיון למרוד במקור הסמכות או כניעה לו, ולעיתים קרובות זה גם יוצר מצב של יחסי כוחות לא מודעים בתוך מערכות יחסים שיוויוניות כביכול, בהם היחיד לוקח את תפקיד החזק או החלש. במקרה שלי, בעת עשיית הסרט, ולמעשה רוב חיי, הרגשתי חלשה אל מול קבוצת השווים לי. ולכן היה לי קל יחסית, לפנות למי שהוא כבר במילא ״חזק ממני״, ולהשתמש בו בעבודתי, במטרה לייצר סוג של שיוויון חדש.
בקולנוע ובאמנות עולה לא אחת השאלה המוסרית על ניצול: האם שימוש בחלש או במוחלש בתוך יצירה נותנת לו מקום להביע את עצמו ולהשמיע את הסיפור שלו, או האם היא משתמשת בו כאובייקט? בסרט שלי עולה השאלה ההפוכה: האם זה מוסרי להשתמש ב״חזק״, על מנת לייצר כח אישי, ומעמד בשדה האמנות ובעולם ככלל. מכיוון שבעת הפעלת המצלמה ד״ר זגורי-אורלי, הופך לאובייקט הניתן למניפולציה, יחסי הכח בחיים האמיתיים הפכו ברגע עשיית הסרט לתקפים פחות, לפחות רק לרגע אחד כאשר אני היא זאת שהחזיקה את המצלמה ושלטתי בעריכה. ובסופו של דבר שנתיים לאחר מכן, כשהרוחות נרגעו הוא גם קיבל אותי לתואר השני בבצלאל.
העבודה נעשתה בשנה ג׳ בלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.
אילה נצר היא אמנית וידיאו ואנימציה.
הרצאתה של אילה נצר בכנס ירושלים לאמנות #1 בנושא חתימה, במסגרת פסטיבל מנופים, 2016.