לאבד את הצפון

המילה דיסאוריינטציה מופיעה לאחרונה לא רק כביטוי לאובדן דרך במרחב, אלא כתיאור מצב הוויה מתמשך, חווית חיים כוללת של הצפה וקושי לנווט בתוך שפע האינפורמציה והאפשרויות שהחיים העכשוויים שוטפים אותנו בהן. דומה שמהפכת המידע והתלות בטכנולוגיה לא רק מוססו את כישורי ההתמצאות במרחב, אלא טשטשו עוד יותר את האפשרות להבדיל בין עיקר לטפל, אמת לשקר, מציאות לבדיון. הן ערערו את התחושה שאנו בעלי ידע יציב וודאי ושקיימות אמות מידה ברורות להתנהל בעולם. בתוך השפע הכאוטי הזה, שיש בו פוטנציאל מניפולטיבי מרחיק לכת, עולה גם האפשרות לבקע גבולות, להציע אלטרנטיבות לסדר הקיים, ולהרחיב את מנעדי ההוויה – השאלה היא כיצד מנתבים בין כל האפשרויות והסחות הדעת, וכיצד מוצאים או מייצרים קואורדינטות חדשות לעולם משתנה.

העבודות בגיליון זה של הרמה מציעות להתבונן במושג דיסאוריינטציה מפרספקטיבות שונות: הראשונה היא המרחבית – אי היכולת לנווט במרחב הפיזי דרך קואורדינטות ברורות וסדרים מוסכמים. ימאים, גאולוגים ומדענים מתחומים שונים מבינים כבר שנים ארוכות שהמצפן המגנטי המוכר אינו מסמן צפון קבוע ויציב. הקטבים המגנטיים, אלו שבאמצעותם נמדדו לאורך ההיסטוריה כיווני האוריינטציה בעולם, נודדים ונמצאים בתנועה מתמדת המצריכה מעקב תדיר ותיקון סטיות על מנת להמשיך ולהוות סמן הצפון. מאחורי מושג יציב למראה כמו 'צפון' מתנהלת מערכה שלמה שמנסה להסדירו ככזה. חלק מהעבודות בגיליון עוברות דרך כלים קרטוגרפיים, מפות נייר ומפות לווייניות, על מנת לתאר את השבר של איבוד הכיוון שחלקו טבוע גם בחוויית הגירה ואיבוד של קרקע יציבה ותחושה של בית.

חוויית הדיסאוריינטציה נותנת אותותיה על הגוף, וחלק מהעבודות בגיליון מבטאות את החוויה החושית של איבוד הכיוון: סחרחורת, סימוא, בלבול וחרדה. נוסף על אלו, ההתמודדות עם שטף המידע מייצרת הפרעת קשב וריכוז מתמדת ודומה שכל אפליקציה, מכשיר או שיטה שמומצאים כדי לעזור לעשות סדר, רק מפנים מקום לכאוס חדש להגיח.

מעבר למופעיה הגופניים, האפקט המהותי של דיס־האוריינטציה הוא על התודעה. במרווח של אי היכולת להתמקם נפער פתח, מסוכן לעיתים, לערוך מניפולציות, לשחק בין סימולקרות ולשנות את הידע ואף את האופן שבו אנו יודעים. חלק מהעבודות בגיליון מסמנות את התנועה שהתודעה עוברת ואת השינוי העמוק שחל באופן שבו אנו מבינים את העולם.

בתוך כך, יש גם מי שמוצאת אפשרויות אוטופיות בשטף הנון־היררכי הקשה לאחיזה הזה, להרחיב את השפה, את הדמיון, ולנסח מחדש הגדרות ומסלולים שעד כה היו מוקצים, שוליים או פחות זמינים; לחגוג את האפשרות לייצר חיבורים שאינם מדירים חוויות חיים לא הגמוניות ולהבין דרכם את העולם. לנוע בין זהויות בהוויה נזילה יותר ולזמן לעולם תנועה ודמיון מדויקים להוויה הספציפית. לא בכדי יש בגיליון לא מעט עבודות שבבסיסן טכניקה של או מחשבה על קולאז' המגולמות במגוון סוגי מדיה. נדמה כי הקולאז' על גלגוליו הנוכחיים מאפשר לאמנים ללכוד את הכאוס ולמצוא את הסדר הסינגולרי שדרכו הם יכולים לייצר בו משמעות.

תודה לכל האמנים.יות והכותבים.ות המשתתפים.ות בגיליון ולכל היוצרים.ות ששלחו הצעות לקול הקורא.

התפזרות נעימה,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון