לערוך גיליון של מתים

לערוך גיליון של מתים זה מהיר מדי. זה מרגש. זה מכבד. מנצל. זה מוקדם. הפורמט לא מתאים. למתים אין יכולת להגיב. זה מעט מדי. זכויות יוצרים. לא עושים כאלה דברים. אין לי מה להגיד. אני מחכה לסימן. זה הרגיש לי נכון. אתם רציניים? המתים רק הולכים ונאספים. ושנת 2016 הייתה שנה אכזרית מאוד. הכי קל היה לא לעשות כלום. לא לערוך את הגיליון הזה. להמשיך הלאה, במקרה הטוב לזכור את היום בו כל אחד מהם נפטר ולערוך איזה טקס זיכרון בקבר, בפייסבוק, במוזיאון. הכי קל היה לא לקחת את המשא הזה על כתפינו, אף אחד לא ביקש זאת מאיתנו, יש שראו בזה אפילו סוג של ניצול. מה עבר בראשנו כשהחלטנו להקדיש גיליון למתים, ועוד מתים שלא ממש ממש הכרנו. ידענו מי הם אבל לא באמת מי הם. עדיין איננו יודעות. זו דגימה כל כך קטנה. הבלחה. הצצה קטנה למבט שאחרים נתנו בהם. לחותם שהם השאירו. איך מעלים כזה גיליון כשיש עוד כל כך הרבה מה לומר עליהם, יש עוד כל כך הרבה שרצו להשתתף אבל לא יכלו, לא הצליחו, לא ידעו מה להגיד. איך אפשר להעלות לאוויר גיליון שבעינינו הוא כל כך חסר, לעולם הוא יהיה חסר, גם אם היו בו מאות פוסטים, אלפי פוסטים  – הקיום שלו רק מדגיש את מה שלא קיים יותר. הגיליון הזה מהותו התנגדות. התנגדות לתנועת הזיכרון החמקמק, השברירי, הנוסטלגי, המתעקש לסמן לעצמו נקודה בזמן בה זוכרים. הוא עולה לאוויר סתם כך, בחודש אפריל, אין שום משמעות לתאריך הזה, לפחות לא מבחינתנו. הוא משלב בתוכו שלושה אנשים שבחייהם לא היה ביניהם קשר מובהק, למעט זה המסתכם בשתי המילים אמנות ומוות, ולזכרם הגיליון הזה מבקש יותר מהכל להיות דבר אחד :

חי

*

בהזדמנות זו, אנו קוראות ומזמינות לשלוח אלינו בכל זמן חומרים הקשורים לגיליון זה ואנו מצדנו מבטיחות להמשיך ולעדכנו.