מחשבה על המחווה האמנותית

מעבר לביטויי הערכה, ביסוד פעולות המחווה האמנותיות נמצא הצורך ביצירת הקשר, בחיבור אל מקור הסטורי, תרבותי, חיבור אל שכבות על זמניות בתודעה האמנותית הקולקטיבית, אל הזיכרון החזותי והמשקע הרעיוני שהתגבש במהלך ההסטוריה של האמנות.

המחווה כפעולה סוציולוגית, כג'סטה גדולה של הכרה והוקרה כלפי מקור השפעה, היא קונצפט מושרש בתרבות האוניברסלית, הן מתוך מתן כבוד ליוצר אחר או ליצירה רבת ערך, והן כנקודת ייחוס ואחיזה. מחווה לאמן או יצירה "בעקבות " יצירה מכוננת ומשפיעה של אמן אחר, היא אבן דרך, במהלך השרשור ההסטורי. מעבר לכך, היא אמצעי חשוף וסמוי שמאשש את הרלוונטיות של היצירה החדשה, העכשווית, זו שנוצרה בעקבות ההתכתבות.

בחברה העכשווית, רב תרבותית, רב רעיונית, מפוצלת, גלובלית ודיגיטלית, מנוכרת לעתים, ומשועתקת, כשמימד הביטול והריקון הרדוקטיבי של משמעויות הוא דומיננטי ומעמיד את הנתק והריחוק במרכז החוויה של הסוביקט היוצר, כסוג של שליטה פנים אמנותית, עניינית ומקודדת, יש לאקט של המחווה האמנותית פונקציה ותפקיד פעיל ביצירת מרחב אחר של התקשרות רעיונית ומנטלית בין אמנים ובין יצירות. יש בה, במחווה האמנותית, התכוונות כלפי אמנים אחרים, כלפי עולם התנסות אחר, יש בה פניה והתקשרות אל מרחב תרבותי, הן מתוך אותו דחף תרבותי ליצירת מרחב של דיון וחקר משותף,  אך גם מתוך חיפוש אחר אישוש וקבלת תוקף והכרה, כצורה של סימון,  שיוך, מיקום  רעיוני בתוך מבנה תרבותי, היררכי או מפורק, שקולט ומקרין בחזרה את השפעותיו על יוזם המחווה.

המחווה מייצרת התכתבות ויציאה מתוך העולם האישי. בעצם הבחירה במושא למחווה , באמן או ביצירה אותה מעצימה המחווה, נמצא קוד מורכב של טעם, מחשבה, זיהוי סוציולוגי. ההצבעה עצמה על המושא שאליו מופנית המחווה, מעידה על המצביע, לעתים על טעמו, על הבנתו, על עוצמת היכולת שלו לגאול את האחר מכבלי המבט והנארטיב המקובל.

המחווה היא אמצעי חוצה גבולות, עקיף ולעתים חתרני, תחת מעטה אלגורי ופואטי. באקט של המחווה יש גם ניסיון למקם ולהציב  את היצירה החדשה בתוך מרחב מסויים, לקשור אותה לנקודת ציון בתרבות .להציב אותה בתוך שפה או מהלך רעיוני נבחרים , לאתר לה מקור כלשהוא, אבוד ומהדהד ככל שיהיה. המחווה בניגוד לציטוט, היא אקט הירואי, נדיב, המחזיר ליצירה מן ההילה שאבדה לה, מצביע על ומאיר את מושא המחווה, חושף אותו לאור לעתים, בהקשר של השפעה עכשווית, מעניק לו הכרה ותוקף רלוונטי.

הצורך ביצירת  שייכות והקשר סותר למעשה  את החד פעמיות של היצירה החדשה, המקורית, המשוחררת מזיקות וציטוטים, יצירה אישית, אחרת, כזו שאיננה מיועדת לכתובת מסוימת ברורה, או לקהילה ידועה מראש, כזו שאין לה מודל ברור, נוסחתי, כזו שכשהיא מתרחשת נוכל לזהות את  השוני שלה, את חוסר הנוחות או החריגות שלה בתוך המבנה הנכון והמקובל של התרבות. לעתים זו יצירה ללא ספונסרים וללא מורים רוחניים, יצירה עצמאית, בודדת הבוקעת מתוך עולם פנימי של יוצר.

יש מי שיטען שיצירה חייבת בהכרח להיות מקושרת ומזוהה עם מבנה היסטורי ותהליך מובנה ואולי אפילו מקוטלג, ואז, למחווה מתווסף תפקיד תקשורתי נחוץ, היא תשמש כמנגנון להעברת רעיונות, ספק זרוע ומנוף.

כשהמחווה האמנותית היא דינמית ומשרשרת באופן חופשי ופתוח השוואות וקישורים, מחברים שונים, הכלאות ופירוקים של המקור, אז יתלווה אליה ערך מוסף, ממשי, של פרשנות והרחבה, של התערבות וחידוש בתוך ערוצים רעיוניים  שעדיין גלומים במקור אפשרי כלשהוא.

המחווה היא יחס אקטיבי, פעיל, אופטמי, מחזירה את האמון בערכים של נדיבות וקשר, של גאולה הדדית ושותפות משמעותית סביב עניין עמוק משותף, חוצה זמנים ומקומות, ואלו הם חומרים שעשויים באופן אוטופי להוות אלטרנטיבה למשא ומתן הכלכלי.

———

אתי אברג'ל ילידת ישראל 1960. חיה ועובדת בירושלים, מלמדת רישום, פיסול וחינוך לאמנות בשנקר – בי"ס הגבוה להנדסה ולעיצוב,  ובמכון כרם.

בוגרת בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים – שם זכתה בתארים B.F.A ו-M.F.A.

Among her awards are the Bezalel Fine Arts Department Excellence Award; the Isracard Prize from the Tel Aviv Museum of Art; the Israel Minister of Education and Culture Prize for 2006; The Janet and George Jaffin Award for Excellence in the Visual Arts from the America­|srael Cultural Foundation. Abergel has created installations in an ongoing visual autobiography and exhibited "chapters" at numerous one-person and group exhibitions in Jerusalem, Tel Aviv, New York and elsewhere, as well as creating on­site installations at the Venice Biennale; the Biennale at L'Aqui|a, Italy; and Contemporanea Triestet.