גיליון #25 | עתידות | יוני 2019
שער הגיליון מאת אסתר שניידר. לצפיה בשער לחצו כאן

מיקרו־סביבות

Bookmark and Share

שילפה גופטה, ללא כותרת, 2009, מתוך התערוכה המרכזית "May You Live In Interesting Times", הביאנלה בוונציה, 2019, אוצר: ראלף רוגוף. צילום: רינת אדלשטיין

 

כאשר בני תקופתנו משקיפים אל העתיד, הוא נפרש בפניהם בשתי צורות שונות. במישור הקולקטיבי, תחזיות העתיד הטיפוסיות של הזמן הנוכחי הן לרוב קודרות, ולעתים אפלות ממש. הן מתארות הידרדרות פוליטית, זעזועים כלכליים וטכנולוגיות הרסניות. מבעיתות במיוחד הן תחזיותיהם של מדעני האקלים והאקולוגים, המשרטטות אנושות מוכת אסונות בקנה מידה לא מוכר; בצורות, הצפות, שריפות והפיכה של חלקים ניכרים מכדור הארץ לאזורים שאינם מתאימים לחיים אנושיים.

אך כאשר אנשים בארצות השפע מבקשים לדמות את חייהם האישיים בעשרות השנים הקרובות, התמונה אינה שונה באופן מהותי מזו שציירו לעצמם אנשים בדורות קודמים: התקדמות בתחנות החיים והקריירה; מעבר בין ערים או ארצות; ילדים, דירות, מקומות עבודה. מעטים אומרים לעצמם: "בגיל 55 אחיה במחנה פליטים" או "בעוד שלושים שנה הבית של הורי יהיה מתחת למים".

לא מן הנמנע שהכפילות הזו היא טבעית לתפישת הזמן האנושית. אבל יתכן גם שמה שמאפשר אותה הוא פיצול המובנה בעצם הקיום העכשווי העולם. הפנים מתנתק מהחוץ, וכל אחד מהמרחבים מתקיים כאילו במישור אונטולוגי אחר. הסביבה החיצונית עוברת טרנספורמציה רדיקלית: האדמה מתכסה בכבישים ובמחלפים, המרקם העירוני נשבר על ידי מגדלי מתכת וזכוכית, הציפורים והחרקים נעלמים. אך בעולם היומיום – במרחב הביתי ובמקומות העבודה – נראה שהכול בוהק ובהיר מאי פעם. בהיבטים רבים הקיום במרחבים אלה רק משתכלל ומשתפר. אין בכך כדי להפתיע אם לוקחים בחשבון שכמעט כל המשאבים החברתיים מנותבים לאתרים אלה ולהגנה עליהם.

אפשר למנות חמישה אתרים עיקריים שבהם משוקעים מאמצי ההשבחה, הפיתוח והטיפוח: הבית, הצלחת, המסך, הגוף והילד. באתרים האלה מושקע כאמור המון: משייפים אותם, משכללים אותם, מאיצים אותם, מחטבים אותם, ממרקים אותם, מחנכים אותם, בונים להם תיקי השקעות. הבית ממוזג, הצלחת מלוטשת, המסך מרהיב, הגוף מטופח, והילד מעודכן. אבל האתרים האלה תחמים ומבוצרים. אלה אוטופיות מקומיות, מוגנות בגדרות: ביטוחים, אמצעי אבטחה, אוכל בריא, מחסומים, מכוני כושר, חומות.

מעבר לחומות האלה, ההוויה הופכת לתל חורבות. מה שמעבר לגדרות האלה מת, הרוס, חרב, מזוהם. זהו אינו רק הרס אקולוגי, אלא גם פוליטי, תרבותי ופסיכולוגי. למעשה, רק בזכות העובדה שאנחנו מוגנים בשריון עבה להפליא, הוא יכול לשרוד בעולם שאפילו חרקים כבר גוועים בו. אך ההידרדרות הסביבתית נובעת בעיקר מכך שכל המשאבים מנוקזים למרחבים המטופחים. החוץ של העולם נגרס, מסונתז והופך למרחב ממוזג, אינטימי ונוח.

מובן, שהזמינות של מרחבים מוגנים אינה מחולקת באופן שוויוני. בעידן הקטסטרופה הסביבתית, פערי עושר יכולים לקבוע מי יחיה ומי ייכחד. כבר היום, בעלי ההון בארה"ב קונים לעצמם נחלות מוגבהות שאינן חשופות לעליית פני הים. אחרים, כמו מייסד Paypal פטר תיל, אף רוכשים לעצמם חוות ענק בניו זילנד, שתהפוך כנראה למקום מקלט של בעלי ההון. בעתיד אנו צפויים אם כן לראות מתחמים מבוצרים של עשירים מוגנים מפגעי הטבע; ומצדה השני של החומה המונים נואשים הצובאים על השערים.

הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדייק מאפיין את האתגר האנושי הגדול של תקופתנו בתור "מפנה חיסוני". הכוונה היא לפרויקט חדש של יצירת־עולם, שמשמעותו היא בניית "חלל מוגן" למין האנושי בתוך סביבה עויינת. "חובתנו להחליט לבנות מערכת חיסונית גלובלית שתספק לנו אופק להשרדות משותפת. עלינו לעבוד עכשיו על חומת מגן לכדור הארץ, למין האנושי ולסביבה הטכנולוגית שלו", הוא מסביר.

המשימה, לפי סלוטרדייק, היא להסב את אסטרטגיות החיסון המקומיות לאסטרטגיות גלובליות – מפרוטקציוניזם מקומי ל"פרוטקציוניזם של הכלל". לשם כך תידרש "נקודת מפנה חברתי" במודעות ובנכונות לפעול באופן קולקטיבי כתושבי כדור הארץ.

נקודת המפנה הזאת נראית כיום רחוקה. בהיבטים רבים העולם שבו אנו חיים נראה כמו מזבלה, או כמו מכרה נטוש. אך מאחורי הגדרות, יושבים אנשים מול פלזמות משודרגות ומכינים אוכל מעודכן במטבחים משוכללים; מעצבים את גופם בשיעורי יוגה ופותחים תיקי מניות לילדיהם. גם אם הם גרים במערך מכלאות, זה לא ממש מטריד אותם.

סלוטרדייק משתמש בדימוי של תיבת נח כדי לתאר את הטכנולוגיה ההגנתית הזו, כהגדרתו  "רחם מכאני שבתוכו החיים מאשרים עצמם אל מול סביבה בלתי־אמהית". היהדות, לדבריו, למדה מסיפור המבול שלא ניתן עוד לראות בטבע את האם האוניברסלית; בני האדם נדונו לדאוג לעצמם. זה, לתפישתו, אחד הגילויים העיקריים של היהדות הקדומה, שהבדילו אותה מתרבויות אחרות. בהקשר זה מעניין לציין, שישראל העכשווית אימצה לעצמה שלל טכנולוגיות מעודכנות נוסח תיבת נח: חומות מכל העברים, מחסומים ימיים ואוויריים, כיפות מגן, מרחבים ממוגנים, ועדות קבלה, אמצעים להגנת סייבר. טכנולוגיות אלו מצליחות בינתיים לבלום תהליכים היסטוריים שהם לכאורה בלתי נמנעים: שינויים דמוגרפיים, פוליטיים וחברתיים שאמורים היו לכפות על ישראל להשתנות או אף להיעלם אל תוך סביבתה.

טכנולוגיות ביטחוניות אלו נועדו כמובן להגן על הפרויקט הציוני מפני המרחב העוין שמסביבו, בבחינת "וילה בג'ונגל".  אך בכך שהן מסמנות את ישראל כמבצר ממוגן הן מגבירות במקרים רבים את עוינותו של אותו מרחב. יתרה מכך: יש לומר שיחס דומה אל הסביבה בא לידי ביטוי בהיבטים החורגים מתחום הביטחון גרידא. גם בהתמודדותה עם הסביבה הטבעית והטכנולוגית, מרוכז המאמץ ביצירת מיקרו סביבה נוחה לחיים: מתקני התפלה, מרחבים ממוזגים, חממות, מנהרות, מחלפים – הנדסה טוטלית של הסביבה שאפשרית בזכות שטחה המצומצם של המדינה. ישראל הולכת והופכת לסביבה מלאכותית לגמרי, מבודדת מרחבית ומנטלית, מתיימרת לייצר לעצמה את המים והאוויר – ושיישרף העולם.

אך האם הגדרות יהיו מספיק גבוהות כדי להגן עלינו מפני הסביבה שתיעשה עוינת יותר ויותר? מחום של 50 מעלות, מאוקיינוסים גואים, ממאות מיליוני פליטים, מפאשיזם, מגלי פאניקה, מטמטום, מהתייבשות? מה יתקדם מהר יותר – ההידרדרות של החוץ, או ההתעבות של הגדרות? האם המזגן יהיה מספיק חזק? האם הגוף יהיה מספיק חסון? האם הילדים יהיו מספיק מעודכנים כדי לשדרג בזמן את החלל הסגור שבנפשם?

עפרי אילני הוא היסטוריון, עיתונאי ומבקר. עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.