After Life on Mars

המיצב "After Life on Mars" מורכב משני חלקים אחד נטוע בעבר והאחר בעתיד ומבטא את הכמיהה לחדש ולמסעות רחוקים ומאידך את ההבנה כי על אף טכנולוגיה מתקדמת שמצעידה אותנו למרחקים וקדימה אנו עדיין נושאים עמנו מטענים.

חלקו הראשון של המיצב הוא הקרנת וידיאו קליפ על עשן שמתעוררת לחיים אחת לשעה, והשני- הקרנת אנימציה של מציאות רבודה על מסך. ההקרנה על העשן כמו מעלה באוב חלק מהוידאו קליפ "חיים על מאדים" של דיויד בואי משנת 1972. בואי מתייחס בשירו לכמיהה לחיים על מאדים כמקום של פנטזיה והתחלות חדשות, אלטרנטיבה לחיים מאכזבים על פני כדור הארץ. הוידאו על הקרנת העשן מאט בהדרגה עד שנעצר בשאלה "Is there Life On Mars". סגל מותחת את השאלה לכמעט 30 שניות, לאחריה הדימוי והשיר מתפוגגים.

חלקו השני והפיוצ'ריסטי של המיצב הינו אנימציה מקורית של נאסא מכוכב הלכת מאדים. סגל שילבה בסרטון האנימציה טכנולוגיה המאפשרת למבקרים בתערוכה כמו להתהלך על פני מאדים בזמן אמת ולהופיע על המסך. במידה מסוימת היא כמו מגשימה את משאלתו של בואי. לצד "המבקרים" החדשים נופלים מהשמים חפצים גנריים, כמו מנורה, מכונית, ספה וכמו רודפים אחרי האנשים על כוכב הלכת. חפצים אלו חולצו ממסד נתונים דגום של אוניברסיטת פרינסטון שנועד לאמן תוכנות של בינה מלאכותית.

האנשים והאובייקטים בהקרנה מופשטים ונוכחים בעת ובעונה אחת – המיצב כמו מתייחס להיעדר אפשרי של הגוף באקלים הטכנולוגי שיבוא. יחד עם זאת ערימות החפצים מבטאים את הנטיה הצרכנית, אגרנית ומזהמת שהיא אנושית כל כך.

השאלה על איוש מאדים הופכת לנפוצה ועוברת דרך חוגים לחשיבה פילוסופית מתחום העיצוב, טקסטים עתידניים של יובל נוח הררי ובאספירציות של משקיעים פוסט הומניסטים כמו אילון, מאסק, ואחרים.

מירי סגל בעבודתה מחברת בין ה-לאו ל-היי טק בין העבר האנלוגי לעתיד שעוד מעט יהיה אבולוציה של הדיגיטלי. היא איננה מפחדת לצלול לתוך תיאוריות פוסט הומניסטית כמו איוש מאדים שיתבסס על שיכפולים דיגיטלים של מוחות אנושיים ועם זאת היא נמנעת מפסינאציה של החדש וניצחון הטכנולוגיה על הגוף. כמו רבים שעוסקים במחשבות על ישוב כוכב לכת המאדים היא מאפשרת לנו רגע של פאנטזיה, התנתקות מהמעמסה היום יומית ומסע קטן למקום רחוק. 

(קטע מתוך טקסט שכתבה נהר בן אשר, אוצרת התערוכה – "Deep feeling: בינה מלאכותית ורגשות" בה העבודה הוצגה, מוזיאון פתח תקווה, אוגוסט 2019)

–

After Life on Mars, הצבת מדיה, תכנת מציאות מתוספת יעודית, מכונת עשן בבניה יעודית, דימוי מוקרן וסאונד, 2018-19

תוכנה: פותחה יחד עם ישראל לוין ונמרוד קרת

מכונת עשן: יובל קדם ורוני זיס

אנימציה: שחר ברנט ומונטי אלון

חלק ראשון של עבודה זו הוצג בפסטיבל פרינט סקרין 2018, בתערוכה Fabrication, באוצרות ליאור זלמנסון, אודי אדלמן, ושמרית גיל.

–

מירי סגל היא אמנית מדיה, סגל זכתה בפרסים רבים בהם פרס גוטסדינר לאמנות ישראלית, פרס שר המדע התרבות והספורט, פרס דיזנגוף ופרס פונדיק. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד במרכז PS1\MOMA, ניו־יורק; גלריה Lisson, לונדון; גלריה קאמל מנור, פאריס; מוזיאון תל־אביב; מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; גלריה דביר, תל־אביב; סגל גם יצרה כמה יצירות ניסיוניות לתיאטרון. היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות ובהקרנות בטייט מודרן (לונדון), פאלה דה טוקיו (פריז), מרכז פומפידו (פריז), מגזין III שטוקהולם, קונסטמוזיאום לוצרן, טוקיו ואנדר סייט ורבים נוספים. לסגל דוקטוראט במתמטיקה, דיסציפלינה שבה עסקה בצעירותה ושלה היא חייבת את נטיתה ליצרת מנגנונים תפיסתיים ואשליות מעוררות חושים.  

באמצעות הקרנות וידאו, אפקטים של מראה וניסויים פיזיים, היא בונה חללים מבוימים שלעיתים עמוסים בחושניות. חלק מהיצירות שלה עושות שימוש באינטראקטיביות כדי ממש לטבול בהן את הקהל. ההצבות השלה פועלות במרחב סביבן ומשבשות הנחות חושיות על היחסים בין הצופה לנצפה, ובכך הופכת את הצופה קשוב.ה לעמדתה שהיא בו זמנית משתפת פעולה ומציצנית. בחלק מעבודותיה מהשנים האחרונות, סגל חוקרת את האופנים בהם השינוי הטכנולוגי משנה את צורת האדם, היא משתמשת בסוגי מדיה שונים על מנת לחסוף את הרטוריקה והאסתטיקה הפנימית שלהם, ובכך הופכת אותם למנגנונים ביקורתיים. סגל היא מרצה בכירה באקדמיה לאמנות בצלאל ובמדרשה לאמנות בבית ברל.