דרכים לכודות
מחשבות על היחסים המוזיקאליים בין ארה"ב לבריטניה דרך סיפורו של לייבל ניו יורקי אחד
אם רוצים להיות יומרניים ולנסות לתאר את יחסיהן המוזיקליים של בריטניה וארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, אפשר להיעזר בהנחת עבודה קטנה: מוזיקאים בריטים תמיד חלמו על אמריקה, בעוד שהאמריקאים סגרו אוזניהם ללונדון, למנצ'סטר ולגלאזגו. במילים אחרות, שרשרת ההשפעות ומקורות ההשראה של ילידי ברוקלין כמעט לא נטתה לצלילים הטיפוסיים לאמני בריטניה, וכל מחווה לנעשה מעבר לאוקיינוס לא היתה באופק.
עם זאת, ברוקלין של העשור השני של המאה ה-21 נשמעת אחרת. בשנתיים האחרונות החל לשלוט ברובע הניו-יורקי לייבל צעיר יחסית, שבמקום לכוון אל המקצבים הקבועים של העיר הזו – הצליח איכשהו לאגד לתוכו אסופה של מוזיקאים שהמשותף לרובם הוא דווקא הניתוק מאמריקה. Captured Tracks ברא לעצמו רוח זמן חדשה המכוונת אל הסאונד ואל האסתטיקה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים בפינות האסורות של עולם האינדי הבריטי.
הלייבל הזה, שמשרדיו ממוקמים בשכונת גרינפוינט, נולד לפני ארבע שנים על ידי המוזיקאי המתבגר מייק סנייפר. הרעיון המקורי שלו היה להתמקד אך ורק בהוצאות קטנות, מוגבלות למדי, של תקליטי 7 אינץ' ובהם סינגלים למוזיקאים חדשים. התנאי לקבלה היה שהמוזיקאים האלה יהיו כאלה שלא שחררו שום סינגל, אלבום או אי.פי בשום לייבל אחר קודם לכן – ושהשירים שלהם ימצאו חן בעיני סנייפר, כצפוי. והטעם של סנייפר הוא קודם כל אנגליה.
את הלוגו של Captured Tracks הוא סגנן כמחווה לשפה העיצובית הקבועה של פקטורי רקורדס – הלייבל המנצ'סטרי שברא את ג'וי דיווז'ן וניו אורדר לפני שלושים שנה. את הקטלוג המוזיקלי הוא שיבץ ביוצרים שכמעט כולם נשמו פוסט-פאנק בריטי בנעוריהם המוקדמים ו-Shoegaze בנעוריהם המאוחרים. ואת ההשראה הניהולית הוא ניסה לשאוב מאלן מק'גי, הבעלים של Creation Records, הלייבל הלונדוני שכמעט פשט רגל מאלבום אחד של My Bloody Valentine, אבל החזיר לעצמו הכול בזכות Oasis בתחילת שנות התשעים.
והסיפור של סנייפר והלייבל שלו החל ללבלב בשנתיים האחרונות. הוא הצליח לקבץ סביבו חבורה של מוזיקאים, כמעט כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם וכמעט כולם מארצות הברית, שהצליחו להפוך לו את כל הכוונות. מלייבל קטן שמתמקד אך ורק בסינגלים – הבעלים הצנוע נאלץ לשנות כיוון, וכמו טוני ווילסון ב-Factory Records – הוא החל לחשוב בגדול, לפחות יחסית. במקום 7 אינצ'ים בלבד, האלבומים החלו לצוץ.
כך, בשנתיים האחרונות Captured Tracks היו חתומים, בין השאר, על האלבומים של Wild Nothing, DIIV, Beach Fossils, The Soft Moon, Tim Cohen, Chris Cohen, Mac Demarco ו-Craft Spells. כמעט כולם זכו תחילה לתשבחות ממי שאמורים לבקר, כמעט כולם הפכו להצלחות מסחררות במונחים של לייבל צנוע מברוקלין, וכמעט כולם גררו אחריהם סיבובי הופעות מחוץ לארצות הברית. התוצאה היתה אחת, גם אם קטנה: בדומה לווילסון, סנייפר החל לחפש נתיב רחב יותר לחלום שלו.
בשנה שעברה הלייבל החל לפעול קצת אחרת – ובמחווה ל-Factory הוא עבר למצב של משפחה שצומחת ביחד. כל ההכנסות ממכירות האלבומים הראשונים הוקדשו ליצירת אלבומים חדשים מסוג אחר. במקום להדפיס תקליטים כמו כולם בשנתיים האחרונות, סנייפר החל להמציא מוצר. כל אלבום חדש שיוצא באכסניה שלו מוצע בגרסה מיוחדת של תקליט צבעוני, ערכת הפתעות קטנה, פוסטרים – ורק אז קובצי האזנה דיגיטאלית.
אולם Captured Tracks לא עצרו שם. בשנה שעברה חנך הלייבל גם פרויקט מחווה מיוחד המכונה ארכיון השוגייז, שבו מעלים מן האוב אך ורק הרכבים בריטיים קטנים יחסית מתחילת שנות התשעים. כאלה שלא עלו בשום רדאר אמריקאי בעבר, ואפילו בבריטניה נותרו שוליים למדי. סנייפר, שיזם את הפרויקט, פשוט הרגיש שהגיעה השעה לתת את הכבוד לחלק ממי שבנו את הפרופיל המוזיקלי שלו עצמו. כך, בין השאר יצאו מחדש במהדורות מיוחדות אלבומים של הרכבים מינוריים, בריטיים ברובם, דוגמת Should, Grabbel and the Final Cut ו-Half String.
בינתיים, 2012 הפכה לשנת השיא של Captured Tracks, עם מכירות גדולות מבעבר, שורה של החתמות חדשות ותוכניות שלמות למבנה מוזיקלי אחר. כל זה אמנם קורה בברוקלין וחצי מהשירים שהלייבל הזה הוליד נשפו מתוכם את ניו יורק, אבל החצי השני, ככל הנראה, נשאב ויישאב מהאפקטים שצבעו את הגיטרות של בריטניה פעם. וכשאמריקאים עושים את זה, זו הג'סטה הגדולה ביותר שהם יכולים לעשות לבריטים.