משפט, עכשיו: בין דמיון משפטי לבין דמיון חזותי

דלת הכניסה ל'סוכנות לדמיון משפטי', גלריה Ludlow 38, מכון גתה, ניו יורק. צילום: גארת' סמית

אפשר שכדאי היה להתעכב בתחילת מאמר קצר זה אודות הקשר הסבוך שבין משפט ואמנות. הלא מן המפורסמות הוא, שבין שני שדות הפעולה והידע הללו שוררת רתיעה וחשדנות כמעט בראשיתית. האחד, ניתן לטעון, נטוע במערכת בעלת היגיון פנימי המאורגנת על־פי קטגוריות ועקרונות יסוד כלליים וברורים. ואילו השני, נובע וצומח מתוך דחף להפר כללים ומושכלות יסוד. אם האחד הינו פורמליסטי ועוסק בהחלתן של נורמות קיימות, הרי השני תכליתו לבקר את המציאות הקיימת ולדמיין ערכים ותפיסות חדשות.

יתכן, כי ההבדלים הללו מהווים את הסיבה לכך שגם כיום בשנת 2021, כחמישים שנים לאחר שהמשפטן ג'יימס בויד ואייט (James Boyd White) הצביע על קיומו של דמיון משפטי בספרו בעל אותו השם (1973) עדיין נדמה שאנו מתקשים לתפוס את המשפט כשפה באמצעותה נדרשים עורכי.ות דין ושופטים.ות (ואייט מוסיף לכך גם את חבר המושבעים.ות) לדמיין את קיומן של עמדות סותרות המוגשות מנקודות מבט מנוגדות בתכלית.  על־פי ואייט, אנו ממהרים להתייחס אל המשפט בצורה מצומצמת של מערכת של כללים ותו לא, במקום להבין את מעשה המשפט כפעולה יצירתית שבמהלכה העוסקים במלאכה מדמיינים / טוענים / כותבים / יוצרים יש מאין.

על אף שוואייט נותר לרוב נטוע בעולם בו המשפט נתפס כדיסציפלינה מבוססת טקסט, הרי שהמחקר שלו קידם את האפשרות להבין את המשפט כתחום דעת אינטרדיסציפלינרי. יתרה מזאת, הניסיון של ואייט למקם את המשפט מתוך זיקה למדעי הרוח והאמנות יש בו לכשעצמו להתריס כנגד ראיית המשפט כמערכת ידע סגורה המבוססת על הפנייה עצמית ותקדימים. מכאן, כי הרעיון של דמיון משפטי מאפשר חרך פוטנציאלי שדרכו האמנותי יכול לייצר דיסקורס עם המשפטי (ולהפך): לפרש, לבקר, לאתגר, להנגיש לציבור את מערכת המשפט (או האמנות) ובכך, אולי, גם לשנות את פניה. אין ספק כי המשפט הוא תחום הנשען רבות על טקסט, אך לדידי, ראייה המצמצמת את המשפט לטקסט בלבד מקשה עלינו לחקור לעומקם של דברים את הדימוי החזותי ואת האלמנטים הפרפורמטיביים של המשפט המתקיימים בו מקדמת דנא.

אף שניתן להצביע על אירועים שונים מן ההיסטוריה האנושית כנקודת פתיחה, אני מבקש לתת את הדעת לאירוע המכונן האני מאשים…! (1898) של אמיל זולא (Émile Zola), ולמקמו כנקודת ההתחלה בציר הזמן המשפטי־אמנותי שלנו. כזכור, מכתבו הפתוח של זולא אל נשיא הרפובליקה הצרפתית הצית את אש המחאה כנגד הרשעתו הכוזבת של אלפרד דרייפוס, ואף הוליד דמות חדשה של אינטלקטואל המעורב בענייני מוסר, משפט ופוליטיקה. זאת ועוד, הסיכון האישי הממשי שלקח על עצמו זולא – בעקבות מכתבו הוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה; הורשע ונאלץ לברוח לאנגליה – היננו אירוע היסטורי תקדימי. לטענתה של חוקרת הספרות שושנה פלמן (Shoshana Felman), מדובר במקרה מהפכני שכן לראשונה אנו עדים למצב בו אמן (סופר) מייצר התערבות ישירה במהלך משפטי (משפטי דרייפוס). זולא, לתפיסתה, הינו האמן הראשון העושה שימוש יצירתי בכלי משפטי כדי לדמיין מצב משפטי חדש.[1]

בניגוד לעולם הספרות, נדמה שלא אטעה אם אקבע כי עולם האמנות החזותית נותר לרוב די אדיש לאפשרויות הפוליטיות והחברתיות הגלומות בעיסוק בקו התפר שבין אמנות ומשפט. ואולי מוטב כי נעצור כאן ונצביע על העובדה הפשוטה המוגמרת שהדבר הראשון והמרכזי שנותר ניפקד מעולם האמנות הוא ידע משפטי קונקרטי כמו גם אודות תורת המשפט, הסוציולוגיה וההיסטוריה של המשפט. ללא ידע זה לא תוכל להיסלל הדרך לקראת השפעה הדדית בין השדות, כפי שמתקיימת, בצורה כזו או אחרת, בין אמנות לסוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, ועוד (ובהשוואה, ידע אודות עולם האמנות נותר אף הוא בגדר נעלם עבור עולם המשפט).

וכך, בעוד אנו עדים בעשורים האחרונים להתגברות של תופעת ה"משפטיזציה" בישראל כמו גם במדינות אחרות[2], ובעוד שאין ספק כי תנועות רחבות בחברה הישראלית והגלובאלית[3] מפנות את מיטב משאביהן לקריאת תיגר קולנית כנגד מערכת המשפט ואף שואפות במישרין לערער את יסודותיה,[4] נדמה שעולם האמנות עושה עדיין את צעדיו הראשונים במשעולי המשפט.

אם כן, אפשר שכדאי היה להתעכב ולשאול כיצד נסתרת מרבים ורבות מאיתנו בישראל ההכרה, כי בעת שהשרה לשעבר רגב ביקשה לדרוס ברגל גסה את חופש היצירה והאמנות, הרי שרת המשפטים לשעבר היוותה בת פלוגתא לכל מהלך שכזה? וכי המאבק נגד הצנזורה (הסמויה והגלויה) של רגב הוא אותו המאבק כנגד שינוי דמותה של מערכת המשפט תחת חסותה של שקד? הרי דרישתה של רגב לשלול תמיכה ממשלתית נעשתה לא אחת תחת האיצטלה של מניעת "פגיעה בערכים הבסיסיים של הציבור הישראלי ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[5] ברי, כי ערכים בסיסיים אלו, אשר מי יקבע את שיעורם, וכי המתח הבלתי פוסק שבין יהודית לדמוקרטית, אשר מי יקבע את תקפותם, עומדים בלב המאבקים התרבותיים והמשפטיים במדינת ישראל. רגב, כידוע בעולם האמנות, דרשה לעצמה את "חופש המימון" בניגוד לכל מינהל תקין כדי למנוע, למשל, מפסטיבל ישראל להציג מופעים בהם יש עירום. במקביל לה, דרשה שקד את "חופש המינוי" והצליחה למנות שופט שמרני וימני (אלכס שטיין) לשופט עליון "ביבוא אישי"[6] על אף שמעולם לא כיהן בתפקיד שיפוטי ולא התגורר בישראל משנת 2004.

פועלה של שקד לצמצום כוחם של בתי המשפט ולהכפפתם לערכים פורמליסטיים־ שמרניים, נובע מתפיסה ריאקציונרית ואף מופרכת לפיה "המדינה צריכה להגן על אזרחיה, והיום שופטים מתערבים בעניינים כלכליים וחברתיים”.[7] טענה דומה נטענת לא אחת כלפי עולם האמנות בידי אלו היוצאים כנגד הרחבת תחום העיסוק של האמנות בענייני כלכלה, חברה ופוליטיקה כאילו היו אלו זרים לעולם האמנות (כמו לעולם המשפט). בישראל, מה שנראה לעיתים כמסע צלב כפייתי של כתב האמנות של "הארץ" אבי פיטשון כ"נגד הפלישה הפרזיטית … של השפה הפוליטית (ושל אקטיביזם פוליטי מובהק) למרחבי התצוגה והשיח של האמנות", אינו יכול שלא להדהד באוזניי את קולותיהם של אלו הזועקים זעקות שבר כנגד אקטיביזם שיפוטי.

אין זה המקום לפתוח חזית נוספת בשיח ההומה אודות אמנות פוליטית ואקטיביזם,[8] כפי שאין  ברצוני להיכנס כאן לעובי הקורה בכל הנוגע לחזון האקטיביזם השיפוטי המיוחס לפועלו של נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק ובעיקר לאמירתו כי "מלוא כל הארץ משפט".[9] יתכן ותפיסתו של הנשיא בדימוס יכולה להיתפס כמֵגָלוֹמַנִית, אך יש לזכור כי בבסיסה הטענה הפשוטה והסבירה כי באיזון שבין הרשויות כל נורמה יכולה לעבור ביקורת שיפוטית. תפיסתו של ברק נתפסה בתחילה כמהפכנית, אך למעשה יש לראות באקטיביזם השיפוטי מעבר מתבקש ממצב של הכחשה וריסון עצמי של בתי המשפט אל עבר התמודדות איטית (מדי) ומהוססת (עד מאד) עם המציאות. נשיאו החמישי של בית המשפט משה לנדוי ראה במעשיו של ברק ניסיון "לחבוק עולם ומלואו בזרועות הביקורת השיפוטית"[10], אך כיצד ניתן להימנע מכך בשעה שברי כי "חיינו רוויים משפט. בשעה הראשונה של היום, עוד בטרם עזבתי את ביתי, עוטף אותי המשפט מכל עבר”[11]. ציטוט זה, שנלקח ממאמרו של מנחם מאוטנר הקרוי "המשפט הסמוי מן העין", יכול ללמד אותנו, מחד גיסא, בדבר השפעתו החובקת של המשפט, ומאידך גיסא, אודות היות המשפט ככתם עיוור שהימצאותו האימננטית היא זו המאפשרת גם את דבר היעלמותו אף מטובי האמנים.יות.

***

הניסיון לקדם חילופי ידע הדדיים עמדו ועודם עומדים במרכז פעילותי האוצרותית מאז ייסדתי בשנת 2017 את ה'סוכנות לדמיון משפטי', ואף קודם לכן. הסוכנות החלה לפעול בעקבות סדרת מפגשים תחת הכותרת "לקראת דמיון משפטי" בין משפטניות ומשפטנים, אמנים ואמניות, אוצרים ואוצרות ומומחיות לתרבות חזותית שהתקיימו החל משנת 2015 בסיועה של ארטפורט. התערוכה וסדרת האירועים "הצעות לסֵדֶר", שנאצרו יחד עם ורדית גרוס והוצגו בארטפורט בעקבות המפגשים, ביקשו להמשיך ולפעול באופן אקטיבי להגברת הידע הבינ־משפטי־אמנותי, ולעיצובם של אופני תודעה, חשיבה, פעולה והתערבות פוליטית־אמנותית־משפטית.

תנועה ציבורית, הריאיון, 2017, ארטפורט, תל אביב (פרט מתוך מיצג). צילום: כפיר בולוטין

בחלק מן הפרויקטים, כדוגמת הריאיון של תנועה ציבורית המתחקה אחר המודל הפסיכולוגי המסווג למיון חיילים לשירות חובה בישראל, הממד המשפטי נותר עלום וכדי להבחין בו ראוי להתעכב על שורת התודות. באופן זה, ניתן ללמוד כי בניגוד לרוב רובן של עבודות אמנות עכשוויות, הרי שעל מנת לממש את העבודה ולחשוף את שיטות המיון של הצבא שנעשית באמצעות מאבחנות פסיכוטכניות, נדרש היה סיוע ויעוץ משפטי באמצעותם של משרד גורניצקי ושות' (עו”ד קובי מרקוס), עו"ד צביה גרוס ועו"ד מיכאל ספרד.

הינדה וייס בשיתוף אסף וייצן, 5846, 5851  ו־5852 נגד רשות האוכלוסין וההגירה, 2017 (מראה הצבה), Ludlow 38, מכון גתה, ניו יורק. צילום: הינדה וייס

לעומת זאת, בעבודתה של הינדה וייס 5846, 5851 ו ־ 5852 נגד רשות האוכלוסין וההגירה שהוצגה באותה התערוכה, לצד שמה של האמנית מופיע שמו של עו"ד אסף וייצן כשותף ליצירה. עבודת הווידיאו (בה ניתן לצפות בגיליון זה של 'הרמה'), עושה שימוש מידי וקונקרטי בפסק דין של בית המשפט העליון שנכתב על־ידי השופטת דפנה ברק־ארז, ומדגימה כיצד טקסט משפטי משמש כחומר לפעולה אמנותית. וייס ווייצן מלמדים אותנו באמצעות המהלך כיצד תרגומו של טקסט משפטי לצבע וסאונד מאפשר התערבות ביקורתית חזותית במהלך הפרשני השיפוטי. העבודה של וייס ווייצן הוצגה כשנה מאוחר יותר על־ידי ב'סוכנות לדמיון משפטי' בתערוכה בגלריה Ludlow38 של מכון גתה בניו־יורק, שם היא כבר הפכה למיצב מבוסס אור וסאונד. באופן זה, המבקרות בחלל התערוכה נשאבו אל תוך מרחב אמנותי־משפטי בו השפה המשפטית המקצועית והידע המשפטי המצוי בידי מְתֵי מְעַט, הופכים לנחלת ציבור רחב יותר של א.נשים באמצעות תרגומם לצבע, מקצב וצלילים. תערוכה זו היתה אחת מתוך שבע תערוכות שאורגנו על־ידי 'הסוכנות לדמיון משפטי' בשנת 2018, כאשר הדגש בכולן היה על יצירת מרחב לפעולה משפטית־אמנותית הדדית לשם העברת ידע בין השדות, לצד מיפוי וסיוע ליצירתן של התערבויות אמנותיות־משפטיות לקראת המשך הנכחתו של דמיון משפטי חדש.

We Indict! Unraveling Structural Racism in Germany, 2018 (מראה הצבה), Ludlow 38, מכון גתה, ניו יורק. צילום: גארת' סמית 

התערוכה הראשונה שאורגנה על־ידי 'הסוכנות לדמיון משפטי' נקראה "We Indict! Unraveling Structural Racism in Germany" והוקדשה לבחינת הגזענות הממסדית של מערכת המשפט, החוק והצדק בגרמניה (באוצרות שלי יחד עם טימו גלטץ Timo Glatz וגסינה שוט Gesine Schütt). בשיתוף פעולה עם ארגון אקטיבסטי מגרמניה בשם 'TRIBUNAL – Unraveling the NSU Complex התערוכה עסקה במושג 'טריבונל/בית־דין עממי' ובחנה כיצד פעולה אקטיביסטית ואמנותית יכולה להוות פעולת מחאה וגם אלטרנטיבה למערכת המשפט הקיימת. בנוסף לחומרים תיעודיים מהפגנות, הרצאות וסדנאות שמקיימים האקטיביסטים בגרמניה בעשור האחרון, הוצגה גם עבודת וידיאו של הסוכנות 'אדריכלות פורנזית'. מעטים הבחינו, כי עבודה זו 77sqm_9:26min שהוצגה בדוקומנטה 14 (2017) ועסקה באחריותו של שירות הביון הפדרלי של גרמניה לרציחתו של חליט יוזגאט בקפה־אינטרנט בעיר קאסל בגרמניה בשנת 2006, הופקה ומומנה ביוזמתם של חברי ה'טריבונל'. שיתוף הפעולה הזה הוליד עבודת וידיאו שפיענחה והעמידה באור חדש את עדותו של הסוכן החשאי ששהה באינטרנט קפה בזמן הרצח. בהתבסס על מסמכים מחקירת המשטרה ושיחזור מחדש של זירת הרצח, הווידיאו העלה ספק סביר בעדות הסוכן והוצג כראייה חדשה בפני ועדת חקירה פרלמנטרית של מדינת הסן, גרמניה.

כמובן, שמאמר קצר זה המבקש להטיל אור על המרחב המשפטי־אמנותי איננו יכול להתעלם מהשפעתה הרחבה של 'אדריכלות פורנזית' על השדה האמנותי העכשווי. סוכנות מחקר זו, שהוקמה על־ידי איל ויצמן מגולדסמית, אוניברסיטת לונדון, עוסקת בעשור האחרון, בין היתר, בהרחבת מושג הראיה המשפטית מתוך תפיסת הפורנזיס (Forensis) כ"ארכיטקטורה של אמת ציבורית".[12] בשיתוף פעולה עם אדריכל.יות, משפטנ.יות, אקטיביסט.יות, אמניות ומעצב.ות, הסוכנות יוצרת עבור משפטניות ועמותות מהמגזר השלישי ראיות משפטיות חדשות. ראיות אלו מתבססות על חקירה פורנזית מבוססת טכנולוגיה מתקדמת של המרחב בו התקיימה/מתקיימת הפרה של זכויות אדם או פשע כתוצאה מלוחמה, אלימות ממסדית ועוד, אשר חלקן אף הוכרו כראיות משפטיות על־ידי בתי משפט במדינות שונות. לצערי, אף כי הסוכנות פועלת לעיתים קרובות מתוך שיתוף פעולה עם אמניות ומוסדות לאמנות כדוגמת בית תרבויות העולם (HKW, ברלין) ואף היתה מועמדת לפרס טרנר לאמנות (2018), נדמה שוויצמן מבקש לא אחת להימנע משיוך הסוכנות לעולם האמנות. באופן דומה, גם עולם האמנות מעדיף לעיתים להכתיר את עבודתה של הסוכנות כראיה (משפטית) יותר מאשר עבודת אמנות, כפי שכתבה הילי פרלסון בסקירתה את תערוכת דוקומנטה 14 בארט־נט "The Most Important Piece at documenta 14 in Kassel Is Not an Artwork. It’s Evidence”. חוסר ההכרה בכוחה של האמנות והשפעתה על המשפט, הן על־ידי ויצמן והן על־ידי פרלסון, הינו מצער ואף עומד כאבן נגף באפשרות לפיתוחו של תחום המשפט־החזותי הביקורתי.[13]

מכאן, שאולי מוטב היה שנתהה במאמר זה אודות ההבדל שבין ראיה משפטית לעבודת אמנות? ואולי כדאי היה לדון באפשרות של האמנ.ית כעד.ה מומחה או עד.ה בדיוני.ת, או מה הם התנאים לפיהם ניתן לקבוע שראיה משפטית היא אמנות, ואמנות היא ראיה משפטית? בהקשר זה, אנחנו נדרשים לציין את פועלו הענף של לורנס אבו חמדאן (Lawrence Abu Hamdan), שמשמש עמית־חוקר בסוכנות ל'אדריכלות פורנזית'. אבו חמדאן, המכנה את עצמו לעיתים כ'אוזן פרטית' (על משקל חוקר פרטי), חוקר ויוצר סאונד ומיצבים השואפים לנתח ולהציג עדויות וראיות אמנותיות־משפטיות, והמייצרים מרחבים משפטיים־אמנותיים אלטרנטיביים לאלה של מדינת הלאום. אבו חמדאן שדווקא כן זכה בפרס הטרנר לשנת 2019, אף נקרא להעיד כעד מומחה בטריבונל שעסק בזכויות פליטים ומהגרים באנגליה ב־2013. הארכיון שהחל אבו חמדאן להקים משנת 2010 ואילך מתמקד במעמדו הפוליטי והמשפטי של 'קול' וסאונד. המהלך הפורנזי מאפשר לו להציב שאלות בדבר תקפותה המתייתרת של זכות השתיקה במשפט, וכיצד מדינת הלאום עושה שימוש בשפה ובמבטא על מנת להפר זכויות אדם בסיסיות כדוגמת הזכות לשוויון בפני החוק והזכות לתנועה.

בטרם אסיים אני מבקש להתעכב מעט על פועלם אמנים.ות נוספים, אשר מתווים מרחב ודרכי פעולה אמנותיים־משפטיים פורצי־דרך. אתחיל עם קמרון רולאנד (Cameron Rowland) אשר מפליא לעסוק במושג הקניין ובאמצעותו מאתגר את תפיסתנו אודות נִישּוּל והפקעה. כך למשל, לקראת תערוכת יחיד במוזיאון ה־MOCA בלוס אנג'לס (2018), רולאנד חקר את ההיסטוריה של חלוקת המקרקעין עליו הוקם לימים המוזיאון. בכך הצליח להעלות מלשכות רישום המקרקעין היסטוריה נעלמה, ולהנכיח כיצד מושגים משפטיים כדוגמת קניין, קרקע וחלוקת רכוש מוחקים בכוונת מכוון אזורי מגורים, אוכלוסיות ופרטים. נקודת המוצא של רולאנד היא בחטא העבדות ובראיית העבד כרכוש על־פי חוק. מכאן הוא יוצא לבחון כיצד אלימות ואפליה כלכלית ממסדית ממשיכות להתקיים בימינו בדגש על חוקי מיסוי והכנסה. פעולה חשובה נוספת המעידה על תפיסתו המאתגרת את נושא הבעלות, באה לידי ביטוי בכך שרוב העבודות שהוא יוצר נאסרות למכירה, והן מושכרות לפי תנאים משתנים.

סוגיות הנוגעות לרכוש, ג'נטריפיקציה והגירה מהוות מקור פעולה לאמנית עדליתה חוסני־באיי (Adelita Husni-Bey). שאלת הרכוש לאור תהליכי ג'נטריפקציה עמדו במרכז תערוכת היחיד שלה בשנת 2015 בקאסקו אוטרכט, כאשר יחד עם קהילות מקומיות היא קיימה סדנאות לשם ניסוחו מחדש של חוק הגנת הדייר בהולנד. אופן פעולתה של חוסני־באיי מבוסס לרוב על כינונם של יחסים ארוכי־טווח עם אקטיביסטים ועמותות ללא מטרות רווח. כך למשל, במוקד תערוכתה בניו־מיוזיאום ניו יורק (2019) וקודם לכן ב־Ludlow38 עמד חוק ההגירה של ארה”ב. כחלק מהמחקר של שתי התערוכות, קיימה חוסני־באיי יחד עם משפטנים המסייעים למהגרים חסרי מסמכים סדנאות מבוססות תנועה וקול, שעסקו בשאלת הטראומה המשנית והשפעתה על עורכי־הדין. עבודת הווידיאו המרכזית בתערוכה בניו־מיוזיאום התבססה על סדנאות אלו שנערכו לפי עקרונות ותרגילים של תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל (Augusto Boal).

ישנם, כמובן, עוד רבות ורבים שכדאי להרחיב עליהם.ן כדוגמת יונאס סטאל (Jonas Staal) שהחל משנת 2015 יחד עם משפטנ.יות מייסד חללים פרלמנטריים אלטרנטיביים באירופה וגם במנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה (כורדיסטן הסורית) ומאפשר חשיבה חדשה אודות מעמדם המשפטי של אלו הנתפסים כטרוריסטים על־ידי מדינת הלאום; הבמאי מילו ראוו (Milo Rau) וסדרת המשפטים שביים בציריך ובמוסקבה (2013), והטריבונל של קונגו שקיים בברלין (2015); סייבל אלייזה סמית (Sable Elyse Smith) המתמקדת בתעשיית בתי־הסוהר ובאלימות של המדינה הקפיטליסטית אם באמצעות חקירה והצבה מחודשת של חוברת צביעה "המסבירה" את המשפט לילדים, או אם באמצעות מיצבים העשויים מכיסאות שנלקחו מחדרי ביקור קרובים בבתי כלא; ויאו צ'ינגמאי (Qingmei YAO) שמתמקדת ביחסים הפרפורמטיביים שבין כוח, שליטה וחוק ביחס לחברה, למערכת המשפט והשלטון בסין.

וכעת, לסיום: בדברי ההקדמה של ברונו לאטור (Bruno Latour) לספרו The Making of Law[14] הוא מתאר בבדיחות מעט מתריסה, כי ודאי יקשה על הקורא.ת לקרוא את הספר, והרי זהו ספר אודות חוק ומשפט, ואף יותר מכך הוא מבוסס על מחקר אנתרופולוגי של המשפט הצרפתי, כשבמרכזו ענייני משפט אדמיניסטרטיביים גרידא! הוא ממשיך וכותב שהלוא חוק הוא כה פרובינציאלי, כה מקומי באופן חסר־תקנה. והוא גם מסובך! אך כנגד זה מבהיר לאטור, כי ברור שהמדובר בנושא סבוך, שכן לא ניתן לצפות שהמוסדות המרכזיים של הציוויליזציה העכשווית יהיו פשוטים ומובנים לכל. וחשוב מכך, על מנת להבין את חיינו העכשוויים טוען לאטור, מוטלת עלינו החובה לחקור ולתת את הדעת כיצד מוסדות אלו מייצרים אמת.

ארנוט מיק, השתברות, 2004 (מראה הצבה), מתוך התערוכה "דור ראשון", מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום: רן פלוטניצקי

והאמת, לאמיתו של דבר, היא זו שהופכת את העיסוק במשפט, חוק וצדק למסקרן והכרחי כל כך. וכך, בכל מהלך אמנותי־משפטי אין בידנו הברירה אלא לשוב ולדרוש ב"משבר האמת" העומד בלב המשפט. נדמה כי משבר זה, שהחריף עם תום מלחמת העולם השנייה לאור הפיכתה של העדות המדוברת למשמעותית במיוחד ('עידן העד/ות' כפי שהגדירה זאת ההיסטוריונית אנט וייביורקה Annette Wieviorka) והקושי ההיסטורי והמשפטי המתמיד בגיבושה של "אמת" המבוססת על מעשה דיבור ושפה, נסק לשיאים חדשים בעידן של פייק־ניוז ועובדות אלטרנטיביות. על רקע זה אני מבקש לטעון, כי דווקא כעת אנו זקוקים לדמיון משפטי־אמנותי־חזותי ושדרך אפשרית אחת לממשו הינה מתוך המושג 'עדים.ות בדיונים.ות' (Fictive Witness) בו עשיתי שימוש לראשונה בתערוכה "דור ראשון" שאצרתי במוזיאון פתח תקוה לאמנות (2010).[15] באמצעות חילופי ידע משפטי ואמנותי, ושיתוף פעולה מוסדי משפטי־אמנותי ניתן לקדם מצב דברים בו יצירות אמנות המציעות קריאה חדשה של אירועים היסטוריים כמו גם פרטיים יתקבלו כראיות משפטיות לכל דבר ועניין. לעניות דעתי, דווקא התקיימותה של פעולה יצירתית־ראייתית מדומיינת מעבר לגבולות הצנזורה ומגבלות המוסר המיידיות, תאפשר לנו לדמיין אמת וצדק משפטיים חדשים תוך שבירת מוסכמות וקביעות מוקדמות, והרחבת אופני בחינת הידע והאמת האנושיים. לשם כך, יש ראשית צורך, כאמור, בחילופי ידע ממשיים והדדיים בין שני השדות, והיכרות מקצועית ואישית בין מומחים.ות משני התחומים המבוססת על הכרה בכוחו של כל שדה להזין, לדמיין, לפרש ולשנות את משנהו. בשלב השני, יש לפעול לקיומם של שיתופי פעולה מוסדיים ארוכי־טווח בין מוזיאונים, מרכזי אמנות ותרבות, פקולטות למשפטים ולאמנות, מוסדות מחקר, בתי משפט, וכיוצא באלו בישראל ובעולם.[16]

־

ד"ר אבי פלדמן הוא אוצר, כותב ועורך דין. בעל תואר ראשון במשפטים, ותואר דוקטור באוצרות מהמחלקה לאמנות, אוניברסיטת רדינג בשיתוף אוניברסיטת ציריך לאמנות. במהלך העבודה על הדוקטורט שלו  After the Law: Towards Juridical-Visual Activism, יזם ואצר מספר סדנאות ותערוכות בהן: "Playing Hide and Law", טרנזיט, ברטיסלאבה ו"הצעות לסדר", ארטפורט, תל אביב. ב־2018 פלדמן היה אוצר עמית בחלל Ludlow 38 של מכון גתה בניו יורק, ובשנה האחרונה הוא מלמד באקדמיה לאמנות, דרזדן, וחוקר שאלות של משפט ואמנות בסין.

–

[1] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious: Trials and Traumas in the Twentieth Century, Harvard University Press, 2002, p. 116

.[2] מקרה מבחן מובהק הינו השיח הציבורי הער בכל הנוגע לפוליטיזציה של המשפט והמשפטיזציה של הפוליטיקה. לקריאה נוספת, ניתן לעיין בסילבוס של הקורס  "המשפטיזציה של הפוליטיקה והפולטיזציה של המשפט" (פרופ' חני לרנר) המתייחס לנושאים כדוגמת מינוי שופט.ות, ביקורת שיפוטית ואקטיביזם שיפוטי בישראל בהתייחס גם למצב הדברים בקנדה, ארה"ב והאיחוד האירופי.

[3] החיבור שבין מקומיות וגלובאליות מעמיד אותנו בפני מצב שבו חברות רב־לאומיות ותאגידי ענק מייצרים מערך חדש של חֻוקִּיּוּת או לֶגָלִיּוּת חדשה המערער את מערכת המשפט של מדינת הלאום כמו גם את המשפט הבינלאומי, לקריאה נוספת: סאסקיה סאסן: https://repository.law.umich.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1288&context=mjil

[4] נתנאל שלומוביץ, "ארגון ימין אמריקאי פועל לעצב בדמותו את מערכת המשפט בישראל", הארץ, 11.12.20

[5] יאיר אשכנזי, "רגב מאיימת לשלול תקציב מפסטיבל ישראל בשל מופעי עירום. נוגד את ערכינו",  הארץ, 30.05.17

[6] אורי משגב, אלכס שטיין, שופט עליון ביבוא אישי, הארץ 09.08.18

[7] "איילת שקד: בית המשפט העליון לא מאוזן, שופטים מתערבים בעניינים כלכליים וחברתיים"", דה מרקר און ליין, 05.06.2015

[8] סיכום דברים קצר אודות השיח על אקטיביזם ואמנות בישראל ניתן למצוא במאמר הדעה של קרן גולדברג, ערב רב, 27.01.18,

[9] הנשיא בדימוס יצא בריאיון בערוץ הכנסת עם מרדכי קרמניצר כנגד אמירה אחרת שמיוחסת לו  לפיו "הכל שפיט"

[10] משה לנדוי, "על שפיטות וסבירות בדין המנהלי", עיוני משפט יד, תשמ"ט

[11] מנחם מאוטנר, "המשפט הסמוי מן העין", אלפיים , 16, 45 ,1998

[12] Forensic Architecture, Forensis, The Architecture of Public Truth, Sternberg Press, 2014

[13] ניתן לקרוא בהרחבה על כך ועל היחס שבין משפט ואמנות בעבודת הדוקטורט שכתבתי After the Law: Towards Judicial-Visual Activism. לינק: https://on-curating.org/book/after-the-law-towards-judicial-visual-activism.html#.X–YbhYo_b0

[14] Bruno Latour, The Making of Law: An Ethnography of the Conseil d'Etat, Polity Press, Cambridge, (2002) 2010

[15] מושג העד הבדיוני עמד במרכזה של התערוכה  "דור ראשון" שאצרתי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מרץ-יוני, 2010.  בה טענתי כי רבים מן האמנים בתערוכה מחיים ביצירתם אירועי עבר ומעמידים אותם לבחינה. באופן זה, עבודת האמן, דווקא מתוקף היותו "עד בדיוני" חיצוני לאירוע, מאפשרת קריאה מחודשת של עולם המציאות. התקיימותה של פעולה יצירתית מעבר לגבולות הצנזורה ומגבלות המוסר המיידיות, מאפשרת שבירת מוסכמות וקביעות מוקדמות, ומרחיבה את אופני בחינת הידע וההוויה האנושיים.

[16] יצוין, כי הממשלה הפדרלית של גרמניה החלה בהקמתו של פורום למשפט. פורום זה שנבנה בצמוד לבית המשפט לחוקה בעיר קרלסרוהה אמור לשמש כחלל חינוכי־מוזיאלי לחיזוק מעמדו של שלטון החוק בגרמניה.