נועה גור

בעבודותי אני חוקרת את הראיה, הנראות והיעדרן, כמו גם את שלוחותיהן התרבותיות: ההכרה, הזיהוי והלגיטימציה, בהקשרים שונים.

לאחרונה עסקתי בנושא זה בביקורת על תנאי התצוגה של אמנות חזותית. מרכזי התצוגה כמו המוזיאון והיריד נדמים בעיני כבמות שטופות אור, מעין אתרי ראיה או פסאדות. אני מתעניינת במסתורין שמזמנת הדרמה של ההסתרה והצנזורה, אשר במהלכה מוצג כלשהוא או חלקים ממנו מצאו את דרכם מחוץ לטווח הראיה של הצופה.

בעבודות האחרונות אני מתייחסת לשני מוסדות מודרניים המצויים בתהליך של שקיעה‪; האחד הוא מדינת הלאום, שמפנה את מקומה להגירה המשרתת היגיון כלכלי. השני הוא רעיון עצמאותה של האמנות מכפייה של משטר, מתעמולה ומפיקוח, כפועל יוצא של התנתקותה מהמוסדות הדתיים במאות ה 18 וה 19.

העבודה ״זהות קולקטיבית״  מתייחסת לתפקיד החינוכי של המוזיאון  בשעה שהוא מעודד את הצופה לאמץ את נקודת המבט של מדינת הלאום, תהליך שאני רואה כמעין התאזרחות סמלית.  ״זהות קולקטיבית״ הוא שמה של תערוכה באגף מוזיאון ת״א (אוצרת, אלן גינתון) בה מופיעות עבודות שנוצרו עד שנות השישים של המאה העשרים, אשר הניחו את היסודות להבנייתה של אמנות ישראלית, ככזאת שנתגבשה ע״י מהגרים יהודים מארצות אירופה.

מיצב הוידאו האחרון שלי הורכב בחלקו מסדנה שצולמה במוזיאון ת״א כחלק מביקור בית ספרי של תלמידי אמנות מביה״ס ביאליק רוגוזין בת״א, בני ובנות עובדים זרים או מבקשי מקלט. במהלכה הם רושמים ציור של נחום גוטמן  (1926, ״מנוחת צהרים״)  באגף לאמנות ישראלית מוקדמת הקרוי ״זהות קולקטיבית״. הציור לא נרשם מתוך ראיה, אלא משמיעה, בשעה שהתלמידים יושבים כשגבם אליו, ושומעים תסכית לילדים (״המדריך הקולי״) הנמצא בשימוש במוזיאון לצרכי לימוד. בתסכית ממחיזים שני שחקנים ישראלים את דמויותיהן של איכרים פלסטינים המופיעים בציור, תוך שימוש במבטא ערבי מעושה ומגוון קלישאות אוריינטליסטיות. התלמידים רושמים אותן  בעיפרון כמו גם את חבל הארץ המתואר בתסכית, שבעצמו שונה נמחק ותוקן ע״י הצייר.

הפלסטיני, כנוכח נפקד, ״יליד״ מול מהגרים, המיוצג ע״י ישראלים בדיאלוג השמע. במסגרת הסיפור האזרחי הישראלי, שבו רבים מצויים מחוץ לטווח הנראות, מציע להם הפלסטיני ייצוג סמלי ומושפל בנאראטיב הישראלי, בדומה למחזות היוונים שבהם תפקידי הנשים גולמו ע״י גברים מחופשים.

בעבודת הוידאו ארט דובאי, מדבר הגלריסט המייצג אותי בברלין על אנקדוטה שאירעה לו ביריד האמנות, במהלכה התערבו מנהלי היריד באחד המוצגים, פסל בצורת גלובוס, וביקשו לבצע שינויים במפת העולם המוצגת בו. הדרישה עלתה בעקבות ביקור לילי שנערך ביריד. דווקא כשהאורות כבויים ותנאי הראות לכאורה מוגבלים מתעצבים התנאים לנראות הדברים באור יום. הסיטואציה, שהתרחשה במציאות, מהווה מטאפורה להחלטות שנלקחות בדלתיים סגורות לגבי הבמה המוזיאלית הפתוחה. החלטות אלו קובעות  איזו אמנות ראויה להיראות ולהיקרא ככזאת. ביקשתי לבצע הקבלה בינן לבין ההחלטות המתקבלות לגבי מידת הלגיטמיות של ישות לאומית כלשהיא או לגיטמיות הקשר בין אזרח לטריטוריה.

הקשר הזה מתקיים גם בעבודת הוידאו ״קישוט פוסט מודרניסטי״. העבודה היא מכילה ראיון קצר עם מרק שפס, מנהל מוזיאון ת״א בדימוס המספר על התערבות ההנהלה בעבודתו של דוד ריב שהוצגה במוזיאון ת״א בשנת 83׳. צבעי הלאום של מדינת פלסטין נמחקו מהקיר בהוראתו של שפס דאז וברוח הימים ההם, ועל עצם אקט הצביעה והאופן שבו הוא תורץ ע״י האוצרת (כ״קישוט פוסט מודרני״ ולא כצבעי דגל) לדבריו, בוטלה הוצאתו של קטלוג לתערוכה.