נוף נוכחי, 2022, פסל: בטון, אריחים, צבע,120X120X120 ס"מ, צילום: דניאל חנוך
נוף נוכחי
סאהר מיעארי מתעמק בתהליכי הרס ובנייה, ומעורר שאלות על הפוליטיזציה של הנוף המקומי. הרס ובנייה, כפעולות אנושיות, הם כלים רבי עוצמה לעיצוב השטח בהקשר פוליטי. תהליכים אלה מתבטאים בפעולות של מחיקה, שבהן ההיסטוריה הבלתי רצויה נמחקת במכוון, וכן בפעולות של בנייה מחדש, לעתים קרובות על גבי שרידים נשכחים של עידן שחלף.
בתוך נרטיב אמנותי זה, הבטון, חומר שהובא לפלסטין בתקופה המוקדמת של הכיבוש וההתנחלות הישראליים, תופס מקום מרכזי. בשנים 1958 – 1962 הובאה לכאן שיטת האדריכלות החדשה Béton brut על־ידי אדריכלים שלמדו או ביקרו באנגליה ובברזיל. שיטת זו מסמלת את ההתנגשות בין שינוי כפוי מבחוץ לבין המסורת הפלסטינית המקומית של שימוש באבן או בלבנים מחול מיובש כחומרי בנייה. הבטון ביצירותיו של מיעארי, אמן ופועל בניין לשעבר, הוא מדיום עתיר משמעות, ולא רק בשל האירוניה הטמונה בשליטה בחומר המשמש למחיקת זהותו.
היצירה המוצגת בחצר המרכז הבין־תרבותי בירושלים היא בצורת קובייה, והיא עשויה משני חומרים מנוגדים בהקשר של הנרטיב המקומי: אריחים פלסטיניים מסורתיים ובטון. האתגר ההדדי ששני חומרים אלה מציבים זה בפני זה מוליד, למרבה הפלא, לא יותר מקובייה מינימליסטית פשוטה. כך, הנרטיב הקולקטיבי וההיסטוריה האישית של האמן עצמו נשזרים זה בזה, כדי לחקור את ההשלכות המרובות של מצב פוליטי "רגיש". מיעארי חושף את הזיכרונות הנוקבים של גישור על התהום שבין העבר להווה, ומציג לראווה את מה שנותר כשרידים גלויים ואת מה שמוסתר בצללים.
הוא יוצא לחקירה של שכבות – אלה החשופות ואלה שעודן חבויות – ומזמין את הצופה למרחב סגור שבו נחשפים סיפורים של מקומות, זיכרונות תרבותיים, עוולות, ועקבות של עולם נשכח.
טקסט: יארא קאסם מחג'אנה
–
סאהר מיעארי נולד ב־1974 ומתגורר בכפר מכר. סיים לימודי תואר ראשון ושני באמנות, מלמד אמנות, יוזם פרויקטים אמנותיים ביישובים ערביים בצפון ויוצר. עבודותיו של מיעארי נוגעות לנושאים שמעסיקים אותו מנקודת מבט של "אמן בנאי". הנושאים הדומיננטיים ביותר בהן הם "הבית והבנייה". העבודות משקפות את הזהות והמורכבות של החברה הערבית הפלסטינאית שחיה במדינה, וכן את זהותו האישית כפרט ביחס למקום. מיעארי היה בעברו פועל בניין, ורקע זה חיזק והעצים את נושא הבית בכלל ופועלי הבניין בפרט ביצירתו. רוב עבודותיו של מיעארי הן מיצגים, והוא חושף בהן תהליכים מסיומים מעבודת הבנייה. את התהליכים שהוא חושף מיעארי מנסה לקשר לנושאים שחשובים לו וכך להציף את אותם נושאים לקהל הרחב. הנושאים שהוא מתמקד בהם הם: בנייה והרס, פירוק והרכבה, נדודים והגירה, פנים וחוץ ותנאי עבודה קשים – "עבודה שחורה". את עבודת הפועלים (רובם ככולם ערבים), המכונה באירוניה "עבודה ערבית", הוא מגדיר "שירות חובה לצעיר הערבי במדינה". נוסף על כך, מיעארי משתמש כמעט בכל מדיום אפשרי כדי לבטא את השקפת העולם שלו, מתוך שאיפה לשנות ולבנות מציאות חדשה שבנויה על בסיס אמין ויציב. הוא עושה זאת דרך עבודות המאופיינות בביקורת על המציאות המקומית. בתשתית עבודותיו נמצאות אמירות קונספטואליות עם חשיבה מופשטת המחדדת את הרעיון והמסר.
