עולם שאבד לו הכושר למות*

פעם, פריטים בודדים היו זוכים להשתמר לדורות הבאים. היו מתייקים אותם במרתפי מנזרים, סוחרים בהם, נותנים אותם כנדוניות, מקימים מסביבם מקדש ומתפרנסים מהמבקרים הבאים אליו. לא תמיד הצליחו השרידים לעמוד במבחן הזמן. ישו הפך שחור, למרבה תדהמתם של הילידים, כשהעץ היה מרקיב. הנייר, בהיותו עשוי עור פרה או כותנה או עץ, שאף להתכלות. מלחמות, ביזות, נדידות, הפצצות, שריפות, סופות, מחקו גם את מה שהצליח לשרוד כמה שנים בעיקשות. המשחק היה תמיד בעל תוצאות חד משמעיות ומצמיתות- מה שאבד, אבד לנצח. ועתה? עתה, נדמה שה"נצח" עצמו הפך מושג מתכלה, כאותן אותיות שנכתבו על חומר חי, מרקיב, משחים. עתה המוות הפך זכות, שצריך להלחם עליה. עתה הכול כוסה סוכר.

Restored Glory, 2013

זה קרה, כמובן, כמו תמיד, מתוך כוונות טובות. כל ההיררכיה הזאת של מי נידון לנצח ומי נידון לכליה, נראה פתאום לא הוגן כל כך. הדברים, כל הדברים, החלו להתקומם. זעקתם נשמעה בכול פינה בשאון אדיר; היא טרטרה מן הפיגומים, צפרה מן הרכבים, זמזמה מן המכשירים, התפצחה מן הצמחים, בקריאה עצובה ובלתי מתפייסת. שום דבר לא רצה יותר למות, ובצדק. במקום להסביר להם שאין להם ברירה, הסוכר עשה דבר נבזי ביותר. הוא גרם להם להאמין. הוא עטף אותם בגלוקוז. הנוזל התפרץ להם לנחיריים, עטף את שערותיהם, חדר אל תאיהם, השקיט את הקקפוניה כמו עוטף אותה בואקום. זה לא היה אמור להיות אלים, אך כך זה יצא.

Matter of Time, 2012

הסוכר אולי קצת נבהל ממעשיו שלו. הוא רק התכוון להיענות לדרישות החיים, הלוא הם נאחזו בעצמם בתחנונים, לא לחדול, לא להשתנות, לא להפוך למשהו אחר. לא הייתה לו ברירה, לסוכר. ואכן הדברים בעולם המשיכו לקרוא את אותה הקריאה, והוא המשיך עוד ועוד להתפשט על פניהם, מתעד כל פינה שלהם, אוצר אותם, מציג אותם לראווה. הוא נגע בכול בבת אחת, וזאת הייתה תחושה מדהימה שלא ניתן היה לתאר במילים, אם כי, גם אם אפשר היה, לא היה מי שישמע אותן. ומכיוון ששקטו כל הטענות, הוא יכול היה להמשיך באין מפריע, כאילו שום קול בעולם איננו שואל אותו למעשיו. לפעמים, אפילו הרגיש בודד. הוא הרגיש כמו הצופה האחרון.

 (Empire (instalation shot

* ההשראה לכותרת זו מתוך הרצאה שנתן עודד וולקשטיין לרגל צאת ספרו של ניר ברעם "צל עולם", ספר העוסק בגלובליזציה ובהיפר-קפיטליזם של ימינו, ובהרצאתו כינה כך את העולם שברעם כותב עליו.

טקסט זה נכתב עבור תערוכתו של האמן יונתן אולמן,'Empire', שהוצגה בין מרץ ליוני 2014 בגלריה "זיז" בתל אביב. בתערוכה הקים אולמן מיצב פיסולי, שהתפרס על כל שטחה של הגלריה. הרצפה הורכבה מסוכר גבישי, ומתוכה הזדקרו עמודים שקופים, מלאים בנוזלי שימור, ובהם אובייקטים אורגאניים.

* * *

מיכל פיטובסקי, ילידת 84', היא סופרת וחברת מערכת "הרמה". היא בעלת תואר ראשון מן האוניברסיטה העברית בספרות כללית והשוואתית ובתולדות האמנות. ספרה הראשון, "אספלט", התפרסם ב2012 בהוצאת כתר, וזיכה אותה במלגת פרדס של הספרייה הלאומית. כמו כן היא דיג'י בדימוס וספרנית.

יונתן אולמן (יליד 1982, בוסטון) סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון מטעם המחלקה לאמנות של בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים (2004-2008), ולימודי תואר שני מטעם המחלקה לאמנות של The School of Visual Arts, New York (ב-2008-2010). ב-2012 אולמן נבחר כ – Rising Star של יריד האמנות Verge Art, Miami, וזכה בפרס הציור של הביאנלה של לונדון ב – 2013. אולמן חי ויוצר בישראל, מרצה מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות ושותף פעיל בהקמת העמותה 'מקום לאמנות בקרית המלאכה'.

* * *

קרדיטים לדימויים לפי הסדר בו הוצגו:

1) Restored Glory, 2013, Masonite, sugar, concrete sealer, aluminum, plastic, gloucose, melon. height:  9.5cm, base 60 x 60 cm, diameter 18 cm.

2) Matter of Time, 2012,analogue clocks, tree sap, caramel, 30X30 cm
Photo credit: Tal Zanzuri

3) Empire (installation shot) Photo credit: Tal Zanzuri