צפלין, 1990
צפלין
בינואר 1989 הצטרפתי לפעולת מחאה מול מחנה אנסאר 3 ליד קציעות שבנגב, מחנה שבו נכלאו אלפי פלסטינים, רבים מהם במעצר מנהלי, ללא משפט. בדרך חזרה באוטובוס שהסיע אותנו בנוף מדברי שנראה אינסופי ושומם כמעט לחלוטין, נגלה לעיני מרחוק מאוד, חזיון מפתיע ומוזר: שני גופים ענקיים בעלי מראה ארכאי, עוגנים כמו מרחפים מעט מעל ים של חול. מה עושים צפלינים, ספינות אוויר שתור הזהב שלהן היה לפני כמאה שנה, בנגב?
באותה עת, השימוש בספינות אוויר למטרות תצפית, צילום ומעקב (באזורי הגבול ובמיוחד באזור הכור הגרעיני בדימונה – "אזור אסור טיסה תמידי") היה עדיין סודי ביותר ולא ידוע לציבור, ובוודאי לא לי.
באופן ספונטני, מתוך האוטובוס, תוך כדי נסיעה, צלמתי כמה פריימים של המראה שלא הבנתי מהו.
ב-1991 הצגתי בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב את התערוכה "המתרחצים", צילומים של דמויות בים ובחוף, שצולמו מרחוק מאוד. הדמויות הזעירות שהופיעו בנגטיבים, הוגדלו מאוד, הגרעיניות של סרט הצילום גדלה בהתאם עד שהדמויות והים הפכו לשדה של חומר, וההבחנה בין הדמות לרקע התאפשרה רק בשל ההבדלים בצפיפותו.
ל"מתרחצים" בתערוכה צרפתי מספר צילומים "חריגים" שתיארו, באופן מטפורי ואירוני, מכשירי ראיה מרחוק. אחד מהם היה הצפלינים, מעין זוג "עיניים הגדולות", מְצָלמות, סודיות, שאסור לצלם, אך צולמו, כאמור, ממרחק גדול. ההגדלה חשפה גם בצילום זה את החומריות של סרט הצילום, את הגרעיניות, וכך הפך מראה הנוף החולי שבצילום למעין נוף ימי.
במהלך התערוכה, הגיע לגלריה, בהעדרי, איש שרותי הביטחון. הוא עבר בחטף על התערוכה ואז פנה אל הצילום של הצפלינים והחל לחקור אודותיו את בעלת הגלריה ולשאול שאלות בעלות "אופי בטחוני".
חיכיתי במתח ודאגה להשלכות של הביקור הזה, אך בסופו של דבר כלום לא קרה. הסתבר שהצגה של דימוי סודי בגלריה לאמנות בתל אביב, אינה מסכנת את בטחון מדינת ישראל.
–
דגנית ברסט, ילידת ישראל, 1949.
בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (1973) ותואר שני במכון פראט בניו יורק (1980).
מרצה לאמנות (צילום וציור) בבית הספר לאמנות המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, (1974- 2014)
הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל, ביניהן: במוזיאון ישראל ("חקירות לוך- נס", 1989), מוזיאון חיפה לאמנות ("ארבעה פרקים על מים", 2004) ומוזיאון תל אביב לאמנות ("המזימה של הטבע", 2013), וזכתה בפרסים רבים.
חיה ועובדת בתל אביב.