קתדרלות אור

לקראת סוף שנות ה־80 החל עזרא אוריון (2015-1934) לפתח גוף עבודה שכינה "פיסול בין־גלקטי", חזון אמנותי של שימוש באנרגיה כחומר פיסולי המשוגר מכדור הארץ, מפלח את האטמוספרה וממשיך אל מרחבי האינסוף של החלל. ב־1987 שוגרה קרן לייזר אנכית ממכללת תל־חי בניצב למישור שביל החלב. ב־1989 שוגרה קרן אנכית שניה ממשגר לייזר של תחנת בר־גיורא של רשת 'וגנר' בשיתוף מוזיאון ישראל וסוכנות החלל הישראלית.

השיגור השלישי, האחרון שהתממש, ושכונס יחד עם תוכניות שיגור נוספות תחת השם קתדרלות אור, התרחש ב־1992 כחלק מאירועי שנת החלל העולמית. אובליסק אנרגיה ענק, כמיליארד קילומטרים לגובה, שוגר מרשת וגנר תוך שיתוף פעולה של מספר תחנות לייזר בחצי כדור הארץ הצפוני:  תחנת בר־גיורא הישראלית, חילואן שבמצרים, סימייז וזבנגורוד שברוסיה, ווסטל פוטסדאם שבגרמניה וגרץ שבאוסטריה.

אוריון תכנן שתי קתדרלות אור נוספות שלא יצאו אל הפועל: סופר אובליסק III תוכנן כשיגור משולב של אובליסקים של אור מכדור הארץ, מהירח ומהמאדים; סופר אובליסק IV תוכנן כשיגור משולב בזמן שהמאדים נמצא בצדה הרחוק של השמש – הצעה לפסל הגדול והנצחי ביותר.

בדברים שנשא יגאל צלמונה ביום עיון לכבוד עזרא אוריון באפריל 2004 במדרשת שדה בוקר, אמר:

"… הפיסול הבין־גלקטי הוא פריצה של הפיסול מתוך ההיסטוריה של עצמו, מן החומרים שבהם עוצב מאז הפרהיסטוריה. ב־27 באפריל 1992 שוגרה קרן אנכית ממשגר לייזר של רשת וגנר העולמית ממצפה הכוכבים בר־גיורא שליד ירושלים, בתמיכת מוזיאון ישראל וסוכנות החלל הישראלית. השיגור נמשך 55 דקות ו־33 שניות. זה היה בעצם מטיל־אור, או אובליסק אנרגיה, שקוטרו 15 ס"מ ואורכו מיליארד ק"מ. הוא נטש את מערכת השמש תוך חמש וחצי שעות, חלף על פני החללית ווייאג'ר 2 ששוגרה חמש שנים קודם לכן, חדר דרך מיפתח ביקום הנראה ונורה אל תוך האינסוף הגלקטי. זהו מסע אינסופי שיש לו ממד אנושי, כיוון שהוא נוצר בידי אדם אבל מתקיים בממד הבין־יקומי והבין־זמני. קתדרלת האור הזאת תגיע לזמנים קדומים, לפני היות האדם על פני כדור הארץ. ממדי החלל והזמן של הפיסול ההיסטורי מתהפכים. ולמרות הכול, זהו פיסול. אם מסות הן אנרגיות על־פי איינשטיין, הרי שפיסול יכול להיות מעצב אנרגיות. אבל אין ספק שמדובר במעמד אחר של הפיסול, במצב צבירה אחר שלו, השונה מזה שאנו מכירים. …"

חומרים נוספים על פועלו של עזרא אוריון ב־ezraorion.org