תגובת שרשרת

תגובת השרשרת ממקמת אותנו על רצף התרחשויות. לעיתים כבר לא ברור מה היה האירוע המחולל ולא תמיד ניתן לצפות את צורתו של הסוף. התארגנות הדברים אינה בהכרח (או בהכרח אינה) בשליטתנו, ולרוב התגובה, שצריכה להיות מהירה, תופעל אוטומטית ותהיה נעדרת יכולת אמיתית לנווט את הסיטואציה מתוך ראיית המכלול.

גיליון זה של הרמה, פרי שיתוף פעולה שני עם פסטיבל ישראל, מציע להשתהות על מה שבדרך כלל אין זמן או מרחק להתבונן בו, אירוע שתופס אותנו תוך כדי תנועה ובמיידיות התגובה שהוא תובע מפעיל רפלקסים במקום רפלקסיה, ומציף התניות חברתיות בסיסיות כאינסטינקט הישרדותי. העבודות בגיליון זה פורשות צירים ורסטיליים שניתן להשקיף דרכם על המערכות שמכוננות את השתלשלות התגובות, על המנגנונים ודפוסי הפעולה שמופעלים באמצעותן כמו על התסריטים האבסורדים, הטרגיים או הקומיים שהן משרטטות.

תגובת השרשרת נתפסת כהשתרשרות ליניארית או סיבתית של פעולות בה דבר מוביל לדבר. אך לא פעם, כפי שעולה מהעבודות בגיליון, היא מובילה דווקא לתנועה מעגלית, לופ שאין ממנו מוצא (לדוגמא בעבודה של אריאל שלזינגר), או כזה שהשינוי היחיד בו הוא ממד של התגברות או אסקלציה (כפי שמסמנת העבודה של ישראל רבינוביץ).

חלק מהעבודות בגיליון מנסות להצביע על המנגנון שמייצר או משמר את תגובות השרשרת (פידבק של אור על חומר שהופך לצליל בעבודה של תמר הרפז ואסף חזן), לחשוף את הכוחות הפועלים מאחורי שדה מסוים (עולם האמנות הישראלי בשנות ה־90 בעבודה של יורם קופרמינץ), או את הטעות או השיבוש שעל בסיסו מושתת גוף ידע כלשהו (בעבודות של נועה גיניגר או סלין באומגרטנר). לחלופין, יש עבודות שמניחות את היסודות לדמיין רצף תגובות עתידי אפשרי (מה עלול לקרות כשתהיה שליטה חיצונית, בלתי רצונית בגוף האדם, בעבודה של רותי סלע ומעין אמיר).

חלק מהעבודות מותנעות מהידיעה שהאמן פועל על רצף השתלשלות אמנותית היסטורית, גם אם הוא מנסה לחתור תחת הממד החזרתי הדטרמניסטי (בעבודה של בוריס שרמץ, כפי שעולה בשיחה בינו לבין ענת זכריה).  ורשומה אחת ממחישה כיצד עבודת האמנות יכולה לפעול ככוח המצית שרשרת תגובות במציאות (העבודה של תמיר צדוק, כפי שמתוארת בטקסט של קרן גולדברג).

תגובת השרשרת יכולה להיות גם מהלך יזום של שיתוף פעולה אמנותי. איבוד מבחירה של אוטונומיית הפעולה של האמן היחיד לטובת גילוי מרחבי הבעה חדשים שאפשריים רק בשילוב של כוחות יצירתיים המניעים אלו את אלו (ראו לדוגמא גיליון ננופואטיקה אשר הוקדש לשירה שנכתבת יחד או לעבודות של מרב קמל וחליל בלבין אשר יוצרים במשותף כבר מספר שנים).

זוהי אופציה קונסטרוקטיבית הגלומה במעשה האמנות. היכולת לנתב את הכאוס לכדי כוח יצירתי, לזמן טריטוריות לא נודעות כדי להתעכב עליהן, לנוע בתוכן, לדמיין אותן מחדש ולהציע מסלולים של תובנה במרווחים של איבוד האוריינטציה.

לסיום, או לפתיחה, קטע מתוך יצירה מוכרת ואהובה של אבות אמנותיים אפשריים לגיליון זה, ושאליה, אולי, מגיבות גם כמה מהעבודות המובאות בהמשך:

קטע מתוך: פישלי ווייס, The Way Things Go, וידיאו, 1987

שרשור נעים,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון