דברים שלמדתי מברגר ובנימין

לכל אדם שמורה הזכות להיות תלמיד של מי שלא היה מורה שלו. יוסי ברגר לא לימד אותי בבצלאל, אבל במהלך 15 השנים בהם אני עוסק בצילום, דרך ההתבוננות שלו ואופיו כמשוטט ״בנימיני״ מובהק, מלווים אותי כהבל פה, נושפים בעורפי, ברגעים רבים של מבט על מה שאנו מכנים העולם.

עבודתו אריה שואג, תל-חי מ2007 היא עבורי צומת. הבחירה החתרנית המנוסחת באופן מינורי, לספר את הדימוי באופן משובש, להבריש את הפרווה כנגד כיוון צמיחתה, היא פעולה שחלחלה לעומק תפיסתי את מעשה הצילום הביקורתי בעשור האחרון.

ברגר אסף את העולם, דימוי אחר דימוי, כמי שמנסה למפות אותו פיסות פיסות. שמיכת הטלאים של ברגר מרכיבה תמונה שהיא שלמה ומפורקת בה בעת. זוהי אנליזה שיטתית, לעתים כפייתית של מה שהתרבות ובמרכזה היופי חוללו כאן. היופי כמושא למחקר, לא כהתענגות שעל פני השטח.

וולטר בנימין טען שעל מנת לדבר על המצב האנושי ועל הדבר הקרוי היסטוריה עלינו לפרק אותה לפרגמנטים ולא להביט בתזות הגדולות. המשוטט מחפש עקבות ושרידים של הרס וחורבן וברגר היטיב כל כך לצלם פרגמנטים, לקטוע ולערוף מבנים וחפצים, דימויים ופנים. לערער את המובן מאליו של השפה ושל הסדר הטוב, של איך נכון לצלם וכיצד ראוי לייצג.

באחת השיחות המצוטטות שלו, אומר יוסי שלהיות ״איש שמסתכל – זהו ג׳וב מאד מאד רציני״. את הרצינות הזו, את האחריות שבהתבוננות, את כובד המשקל של המבט, אימצתי כצוואה ממי שלא התכוון להוריש לי דבר. יוסי לא היה מורה שלי אבל אני מתעקש להיות תלמידו.