כפי הנראה

כשהיה ילד הוא אף פעם לא ידע כמה זמן יש  לו,

אך פעם לא ידע כמה זמן ישהו במקום שאליו הגיעו, עד שימשיכו הלאה בעקבות עבודתו של אביו.

ומרוב חרדה,

כשהיה מגיע למקום חדש מיד היה מתחיל להסתכל.

מנסה להבין את הסדר של הדברים, מה שייך למה, מה מקומו של כל דבר ,

מה יותר חשוב, ואת מה צריך לזכור.

ככה זה התחיל.

אחר כך הוא התחיל לצלם,

מנסה לתלוש את קליפת המציאות מבלי לקרוע אותה,

מנסה להפוך אותה למשהו קבוע שיעזור לו לזקק את החוויה.

הוא חשב שככה יבין יותר טוב ויוכל למצוא את ההיגיון שבדברים.

אחר כך המבט הפך לעיקר והוא גילה שבמקום שהן יתנו לו ביטחון,

התמונות דווקא מנציחות את הפגיעות.

והוא הבין שכפי הנראה

אלמלא החרדה,

אולי הוא בכלל לא היה רואה כלום.

הטקסט נכתב ע״י: גיא רביץ