מקום אחר

התערוכה "מקום אחר" הוקמה לזכרו של יוסי נחמיאס – מורה, אוצר, מבקר וחוקר צילום שלימד כשני עשורים בחוג לתקשורת חזותית במכללת הדסה והלך לעולמו בשנה שעברה בטרם עת. התערוכה מציעה התבוננות ראשונית בפרויקטים מושגיים וצילומיים שלו מתקופת לימודיו בבצלאל, בעבודות אמנות מאוחרות יותר שלו, במאמריו בנושאים שקשורים בהיסטוריה של הצילום הישראלי ובכתבים שלא זכו לפרסום.

אירגון התערוכה נשען על רעיונות מרכזיים בעשייה המגוונת של יוסי, שבוחנת את עמידותם של דימויים כצורות סימבוליות וכסוכנים של זיכרון, זהות ודמיון פוליטי. כבר במהלך לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל בחן יוסי את הפונקציה התקשורתית  של תצלומים, את האופן שהם פועלים במרחב קונקרטי של ייצור ותצוגה ואת השימוש המגוון והדינמי שאפשר לעשות בהם. בפרויקטים במהלך לימודיו ולאחריהם ניסה יוסי לחמוק מהדרישה המוסדית האמנותית לייצר גוף עבודות קוהרנטי ויציב שמשויך בלעדית למחבר אחד. במקום זאת התעניין באפשרות לשיתוף בין כמה משתמשים, שבמסגרתו לא רק שהבעלות הבלעדית על הדימויים מוטלת בספק, אלא גם הדימוי עצמו פוסק מלהיות מקובע ונעשה בר חלוף וזמני.

מראה כללי של הצבה, הגלריה של החוג לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית הדסה

כך בשנתיים האחרונות ללימודיו בבצלאל בין 1993-1994 יצר יוסי את פרוייקט הקיר,

עבודת הקיר, פרויקט הגמר, המחלקה לצילום, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1994-1993

לוח מודעות מחלקתי או מונטאז' קולקטיבי שמוקם בפרוזדור של המחלקה לצילום בבצלאל, באזור שבו נהגו הסטודנטים להמתין לפיתוח של סרטי צילום. במשך כשנתיים ובשיתוף פעולה עם עמאר דרבס – עובד אחזקה במחלקה לאמנות ובן הכפר עיסוויה, שנמצא מול בצלאל – הוזמנו סטודנטים ומבקרים במחלקה לתרום לקיר דימויים וגם אובייקטים מתוך סביבת העשייה היומיומית שלהם. בנקודה מסוימת, לצד דבק ונעצים, הונחה לשימושם של הסטודנטים גם מצלמה 35 מ"מ טעונה בסרט. יוסי ועמאר פיתחו את הסרטים והדפיסו מהם תצלומים, ומבחר מהם  נתלה על הקיר. בשלב מאוחר של הפרויקט נוספו גם מוניטורים ומצלמות וידאו, שחיברו באופן חזותי-קולי בין כמה מחלקות באקדמיה. את הקיר הגדיר יוסי כמרחב דינמי של ייצור ותצוגה, מודל של תקשורת שהוא גם משחק, שהמשתתפים בו הם גם הצופים וגם יצרני הדימוי או מנכסיו. בהיעדר "מחבר" יחיד ומתוך פוטנציאל ההשתנות הגבוה של הקיר, הדימוי משוחרר מקיבעון הן ברמה החומרית (הוא מושחת, מתכלה או נעלם) והן ברמה הסמנטית (משמעויותיו משתנות). כמו שכתב יוסי: "בזאת שנמנע מהדימוי להיות בן-אלמות הוא זוכה בחיים מחודשים".

יוסי ייחס חשיבות למיקום של הייצור, ההצגה והצריכה של הדימויים בסביבות חיים קונקרטיות ויומיומיות. כמו שלא התעניין במעמדם הנצחי או המקובע של דימויים, כך לא ראה במרחב הנראות והמשמוע שלהם כזה שמנותק ממערכות קיום רחבות אך קונקרטיות. בתקופת לימודיו בבצלאל הרבה יוסי לעסוק במרחב הלימודי ובמבנה הארכיטקטוני של האקדמיה כחלק אינטגרלי ממערכת קיום שכללה גם את הכפר עיסוויה הנמצא מול הר הצופים. בעבודת וידיאו שיצר

From Asawiya academy to Bezalel village, anti-art war on the theme of Xentialism

כלל יוסי תיעוד בצילום ובווידאו של המסדרונות וחלל הקפיטריה במבנה בצלאל ואת המראה של עיסוויה כפי שהכפר נראה מתוך חלונות הזכוכית הגדולים של האקדמיה. בדומה לעבודת הקיר, גם כאן נעשה ניסיון לחבר בין מספר מרחבים ולהעלות סוגיות אמנותיות ופוליטיות של הסתרה, היעלמות ומחיקה למשל מתוך התמקדות חזותית באות X , שמתפקדת הן כצורה מופשטת והן כסימן חומרי למחיקה של סיסמאות פוליטיות במרחב הציבורי של הכפר עיסוויה.

תרגיל דוקומנטרי בצילום אנימציה ווידאו, המחלקה לצילום, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1993

במקום להתייחס אל האקדמיה כאל מבנה מבוצר שמייצר ידע מובחן ואוטונומי, הוא בחר להדגיש את היחסים ההייררכיים והמורכבים בין המוסד ללימודי אמנות ובין סביבת הקיום המידית שלו. אבל דווקא מתוך ההתמקדות הזאת ניסח מודלים תקשורתיים שמטרתם לא הייתה לבקר את המוסד, אלא ליצור מערכות לשיתוף וערוצים לדיאלוג בתוכו וממנו. כך במסגרת לימודי השנה החמישית בבצלאל ובהמשך לעבודת הקיר ביקש יוסי, בשיתוף פעולה נוסף עם עמאר דרבס, במסגרת פרוייקט שכונה תקשורת ואסתטיקה במעגל פתוח לרשת את הר הצופים בכבלי טלוויזיה כך שתתאפשר תקשורת דו-כיוונית ואינטראקטיבית בתמונה ובקול בין האקדמיה, בית החולים הדסה, בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, האוניברסיטה העברית, האוניברסיטה המורמונית, הכפר עיסוויה, שכונת שפירא ומלון היאט.

תקשורת ואסתטיקה במעגל פתוח, המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1995-1994

בבסיס הפרויקט עמד הניסיון לראות באקדמיה לא מוסד נפרד, אלא חלק מסביבת קיום או "אקוסיסטמה אנושית", מושג ששאב יוסי מלימודי הביולוגיה שלו. על פי תפיסה זו "האקולוגיה של הנוף" מוגדרת כמדע בין-תחומי שעוסק בחקר הקשרים בין האדם לנופיו הטבעיים והמלאכותיים. במחברותיו ציטט יוסי מתוך ספרו של זאב נווה, "אופקים בגיאוגרפיה": "אין לראות את הנוף רק כהתגלות אסתטית חזותית של הטבע (כדרך האמנים, אדריכלי הנוף ומעצבים) וגם לא רק כשם נרדף לצורות קרקע גיאומורפולוגיות (כדרך הגיאוגרפים), הגדרתו חייבת להיות מבנית ואינטגרטיבית ולכלול מרכיבים מדעיים, טכנולוגיים, ותרבותיים". בדומה לכך ביקש יוסי לכלול באקוסיסטמה האנושית של הר הצופים משתנים כגון חלל (מקום ויחסי מרחב), זמן (קצב, מהירות), חומר (גוף, אובייקט), אנרגיה (התנגשות, יחסי כוח) ותובנה (ארגון של מידע, יצירת גופי תודעה). בסופו של דבר חוברה האקדמיה לכפר עיסוויה באמצעות מכשירי פקס שהוצבו בשני האתרים ושאליהם נשלחו חומרים חזותיים וטקסטואליים ממקורות שונים.

פקסים, תקשורת ואסתטיקה במעגל פתוח, המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1995-1994

מכשיר הפקס שימש את יוסי גם בפרויקטים אמנותיים אחרים שבו קושרו אתרים שונים למשל שכונת פלורנטין בתל אביב עם הגלריה לצילום באוניברסיטת דארבי באנגליה, שם למד יוסי סמסטר אחד במסגרת חילופי סטודנטים, או בהצבות שיצר בגלריה גורדון בתל אביב ותיאטרון ירושלים שם יכלו צופים לשלוח ולקבל טקסטים ודימויים ממקורות שונים.

הצבת עבודת פקס בתיאטרון ירושלים, 1995

ניתן לראות בפרוייקטים אלו שילוב של פרקטיקות אמנותיות שהפכו רווחות בשני העשורים האחרונים כמו סייטספסיפיסיטי כאשר האתר אינו מוגדר עוד רק כמקום פיזי ספציפי כמו במינימליזם, אלא ככזה המכיל ומתייחס באופן יצרני למגוון הקשריו הדיסקורסיביים, ההיסטוריים והחברתיים כמו בפוסטמינימליזם או בביקורת מוסדית. במבט לאחור מתגלה קשר ישיר בין פרוייקט שיצר יוסי ב-1998 לעבודותיו של גורדון מטה-קלארק שבהם הוא העביר חלקים ממבנים ארכיטקטוניים מתכלים או הרוסים לחללי תצוגה אמנותיים. בדומה לכך, יוסי העביר דרך בלתי סלולה בין מרום גולן לחרבת פורן (כפר סורי בצפון הגולן שננטש ב-1967) אל תוך החלל המרכזי של בית האמנים בתל אביב. הוא ראה בעבודה דרך בלתי סלולה קולאז' חומרי ומושגי, שלא רק מדגים פעולות של מחיקה והריסה, אלא גם את הבנייתו של הנוף כמערכת שהיא בו זמנית גאוגרפית, טופוגרפית, היסטורית, פוליטית ואמנותית.

דרך בלתי סלולה, אגודת הציירים והפסלים בישראל, תל אביב, 1998

במקביל בעבודות הפקס ניתן לראות מודל למה שיהפוך להיות בשנות התשעים ל"אסתטיקת יחסים" באמצעות עירעור היחסים  בין ייצור לצריכה ושימוש בפקס כפלטפורמה ליצירת קשרים ומצבים חברתיים חדשים. העניין של יוסי ברשתות אינפורמציה אינטראקטיביות מצא את ביטויו גם מאוחר יותר כאשר הוא הקים באינטרנט את הרשת החברתיתELSEWHERE .

בהצבת התערוכה ניסינו להדגיש את עקרון המונטאז' שהנחה את יוסי בעשייתו ובמחקריו. בכניסה לתערוכה מיקמנו את מחברות הלימוד האישיות שלו שהן מעין מפתח לתערוכה כולה.

The Bezalel Project, Afterimages, 1990-1994

במהלך לימודיו בבצלאל מילא יוסי מחברות בתיעוד טקסטואלי וחזותי של ביקורות על עבודות סטודנטים, סיכומים של הרצאות וטקסטים, מפות שמתייחסות לארכיטקטורה של בצלאל כמרחב לימודי, וציטוטים ממקורות שונים. כחמש מחברות קיבלו את הכותרת "פרויקט בצלאל" מתוך התייחסות ישירה לפרויקט הפסאז'ים ((Arcades Project של ולטר בנימין. בפרויקט זה התמקד בנימין בין היתר במעברים מקורים שבמאה התשע עשרה נבנו בפריז כאתרי בילוי וצריכה, וברבות הימים נזנחו ונשכחו, קורבנות של קדמה אורבנית ואופנות משתנות. בנימין ראה בפרויקט מונטאז' של ציטוטים, וביחס אליו הצהיר כי "אין לי שום דבר לספר, רק להראות". גם יוסי ראה במחברותיו מונטאז' של "ציטוטים", שמתמקד בסביבת הקיום המידית שלו – בצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב.

התערוכה מאפשרת הצצה גם לטקסטים המחקריים האקדמיים של יוסי. העניין שלו בארגון ובהבניה של מידע חזותי וטקסטואלי בא לידי ביטוי במחקרו ההיסטורי על רפורטאז'ות מצולמות שהופיעו בשבועונים דבר השבוע, העולם הזה, במחנה, אשמרת, במעלה והארץ שלנו. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ייסודה של הטלוויזיה הממלכתית בישראל בשלהי שנות השישים, היה לעיתונים אלו תפקיד מרכזי בהפצה של דימויים חזותיים בזירה הציבורית המקומית. מטרת המחקר הייתה לבחון את מעמדו ואת תפקודו של הצילום בתהליך הבנייתן של זהויות קולקטיביות בישראל בשנים 1946–1952 ביחס לסוגיות כמו פליטות, התערות (מעברות) וצבאיות. דרך מחקר היסטורי זה הצביע יוסי – במאמר חשוב שפורסם ב-1997 בכתב העת של בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה – על האופן החלקי והחד-צדדי שההיסטוריה של הצילום הישראלי מסופרת בו. על פי סיפור זה הצילום העיתונאי של שנות החמישים, שברובו נעשה במימון של הקרנות הציוניות, נתפס כמגויס ותעמולתי, "נאיבי" ולא ביקורתי ביחס למושאי הצילום שלו , בניגוד לצילום האישי והאמנותי שהחל להתפתח בארץ בשנות השבעים. בניגוד לעמדה זו הראה יוסי כי דרך בחירה ועריכה של דימויים ויצירת מתחים ופערים בין דימוי לטקסט, נוסחה ברפורטאז'ות עמדה מורכבת כלפי המציאות ההיסטורית שתועדה בהם.

מאמרים מפורסמים בנושא ההיסטוריה של הצילום הישראלי

הבחירה להציג את הפרויקטים של יוסי על גבי לוחות עץ שחורים מתייחסת לפרויקט המחקר האחרון שלו, שאותו לא זכה להשלים ובו נשען על אטלס הזיכרון, "מנמוזינה", של אבי ורבורג כמודל לדיון בשרידות של דימויים מרכזיים בתרבות הישראלית (כגון מצדה) ובפוטנציאל ההשתנות שלהם לנוכח שינויים בטכנולוגיות תקשורת. גם ורבורג, בדומה לבנימין, בחר להציג היסטוריה של דימויים דרך "ציטוטים" – העתקים צילומיים של יצירות אמנות, מפות ודיאגרמות – שנחתכו וסודרו ללא טקסט על גבי לוחות שחורים. באמצעות הצגה זו ביקש ורבורג להצביע על ה"חיים" של דימויים, על חזרה ושינויים לא רציפים במוטיבים ועל ג'סטות פיזיות ורגשיות בתרבות המערבית. חשבנו שכך גם ראוי לזכור את יוסי ואת עשייתו העשירה.

לוחות תצוגה, הגלריה של החוג לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית הדסה

אוצרות התערוכה: ד"ר ורד מימון, עמית כנעני, ספיר הוברמן