השכחה עליונה
שוד ושבר - רועי מנחם מרקוביץ׳, מראה הצבה, משכן האמנים בהרצליה, 2017
המילה 'זיכרון' הולאמה ונוכסה לטובת הנרטיב הציוני. כיום כשאנו משתמשים בה, בלתי אפשרי לחשוב עליה כמנותקת מהקשרים של זיכרון השואה והגבורה, חללי מלחמות ישראל וזיכרון נפגעי פעולות הטרור.
ביטויים כגון: "נזכור ולא נשכח", "לא נשכח ולא נסלח" מטעינים את מושג הזיכרון ומשעבדים אותו לנפש האזרחים. זה קורה כבר בצעירותנו, בטקסי יום הזיכרון בבתי הספר היסודיים, באמצעות החדרת הפחד שמא מה שהיה הוא שיהיה, וכך, מבין השורות נותנים גושפנקא לשעבודו של עם אחר, כאילו לכבוש עם אחר הוא חוסן מפני שיעבוד.
השימוש במילה זיכרון בהקשר הזה, שב ומצדיק בכל יום שעובר את החזקה על האדמה, את הכיבוש של העם הפלסטיני ואת העוולות הרבות שמתרחשות כאן כנגד מיעוטים באשר הם, משך 70 שנות מדינה. כיבוש ומלחמה היו לחם חוקם של כל הממשלות, רק שבעת הנוכחית נראה שיש הסלמה באין הנהגה, ועל כך ארחיב בהמשך.
נראה כי על אף סיסמת "נזכור ולא נשכח" שגדלנו עליה, דווקא שכחנו והדחקנו את עברינו; את הארצות, השפות והמנהגים השונים שהגענו מהם, יהודים מכל ארצות תבל.
באין זיכרון היסטורי אחר לשאוב ממנו כוח, תרבות והשראה, הזיכרון של המלחמות מהווה אמצעי לספק את הצורך והוא מפתח להבנת הצביון התרבותי-ישראלי. בין אם זו להקת הנח"ל, תזמורת צה"ל או גלגל"צ, המלחמה היא המכנה המשותף של הביטוי התרבותי הישראלי. פועל יוצא של זיכרון תרבות המלחמה הוא השכחת עוולות שנגרמות למי שאינו יהודי וחי בישראל.
בוני המדינה הזאת הגיעו בתחילה מאירופה, כשהם נושאים עמם משא כבד ונורא של השואה. במאמר זה איני באה לשפוט או לבקר אותם. השואה הייתה ועודנה טראומה בלתי נתפסת. ההצעה שלי היא אחרת: לזנוח את דרכי הפעולה שסבינו וסבתותינו פעלו בהן, כשפעלו מתוך פוסט טראומה, ולבחור מחדש. זה נכון, השינוי הוא הדבר שבני אדם צריכים לסגל יותר מכל, והוא הדבר שקשה להם מכל. ואני חושבת שהגיע הזמן להשתנות.
הטקסט הזה היה אמור לעסוק באופן שבו זוכרים תרבות ואמנות ישראלית, אך לצערי, טקסט כזה לא יכול להיכתב כיוון שנכון להיום לא זוכרים בישראל את התרבות והאמנות, לא משנה עד כמה הן מגוונות ועשירות. בכל יום מופעל מנגנון שלם שדואג להשכיח ולמחוק את התרבות, להרחיק אותה מהקהל והציבור הרחב, ולעשות לנו, האמנים, דה-לגיטימציה.
המנגנון מופעל על ידי השלטון. למשל, עם כל קריאת "כפיים" של שרת התרבות מירי רגב ועם כל פרסום פוסט בפייסבוק שבו היא מאדירה את הזמר החביב עליה אייל גולן. ביצועיו האמנותיים לשיר כזה או אחר, או ז'אנר הפופ המזרחי הים תיכוני אינם הדיון כאן. בהחלט אני סולדת עד אימה מכך שרגב מקדמת אמן שסוחב איתו צל כבד, אם לא אות קלון של שידול למין ואונס קטינות רובץ עליו, לכאורה, לפי העדות שנתן במשטרה ופורסמה ב"הארץ".
את רגב כל זה לא מעניין כשהיא נישאת על גל הפופולריות של גולן, מבססת את מעמדה העתידי בקרב בוחריה שממלאים את קיסריה, ומבטיחה לעצמה קדנציה נוספת. השיקול של רגב הוא לא העדפה של ז'אנר כזה או אחר, אלא העדפה לפי מידת הפופולריות. זה בדיוק מהלך המחיקה, כשרת תרבות, במקום לטפח בציבור גם את הקשב לשוליים, היא לוקחת מחק גדול ומוחקת עוד שורה בדברי ימיה של התרבות הישראלית, כשהפופולרי, הקליט, במקרה זה גם שפל מבחינה מוסרית, הופך להיות חשוב וטוב יותר ממוסיקה עשירה ומורכבת יותר.
מהלך המחיקה מחלחל לאט כמו רעל ופעולתו אפקטיבית. מבלי שאף אחד ירגיש בכך ממש, הלא מתקבל על הדעת הופך לנורמלי. נאספים עוד ועוד סיפורים של תופעות שגם אם קרו בעבר נראה שהיום הן הולכות ותופסות תאוצה: ביטול תקציבים, מעצר של אמנית על עבודת פרפורמנס שעשתה, הלשנה של אזרח על סטודנטית מבצלאל, ביטול פרס לאמן בשל התבטאות מילולית-ציבורית וחוק הנאמנות בתרבות.
זוהי הפרקטיקה של ההשכחה ומחיקה פעילה של תרבות, שבה עומק, מקצועיות, צבירה של ידע וניסיון של שנים לא נחשבים עוד כמעלות אלא דווקא כקוץ בתחת של הממשל.
כפי שפורסם ב"גלובס" בתחילת מרץ, קבוצה של מאות אנשי אמנות ותרבות, איגוד האמנים הפלסטיים ופורום מוסדות תרבות עתרו לבג"ץ בדרישה לחשוף את נוהלי המידע והקריטריונים למינויים במועצת התרבות והאמנות (המועצה היא גוף סטטוטורי המייעץ לממשלה ומשרד התרבות בנושאי תמיכה כלכלית והפסקת תמיכה במוסדות תרבות ומוזיאונים, הקמת מוסדות תרבות חדשים, הענקת מלגות לאמנים והמלצות למדיניות כללית) האמנים העותרים דרשו לראות פרוטוקולים של דיוני המועצה ולקבל מידע אודות ההרכב שלה. תגובת באת כוחם של משרד התרבות עו"ד רחל ווזנר, לפי פרסום גלובס, הייתה שהבקשה לראות את כל הנ"ל היא מוגזמת וקנטרנית. מבין השורות, מתגובתה עולה כי אין בידי משרד התרבות את הפרוטוקולים והמסמכים הנדרשים.
הנה לפנינו עוד פרקטיקה של השכחה: חוסר הסדר והארגון שעד היום קראנו לו כ"חפלפיות ישראלית" הופכים לאידיאולוגיה סדורה. ניחוח "הטירה" של קפקא עולה באפינו, כמו אומרת באת כוחם של משרד התרבות לעותרים: אתם מחפשים את הפרוטוקול? אולי ימצא בארון העץ הישן המתפקע מניירת שבסלון ביתו של אחד הפקידים, רפסודה רעועה בים גואה בליל ירח, אבודים בתוך ים ניירת נשיר את שירת הפרוטוקול האבוד.
אין זה תפקידו של אדם אחד לזכור זיכרון של אומה, אפילו שיש כמה שעושים זאת (בעיקר מפעלו הכביר והעצמאי של גדעון עפרת). גם אם נרצה כיחידים לשמור ולשמר את התרבות והאמנות לא נצליח. כדי שהדברים יגיעו לקהלים גדולים, אנחנו צריכים להיות קרובים למוקדי ההשפעה וההפצה. תפקיד השלטון הוא לתמוך ולהקים מוסדות תרבות ומוזיאונים. האוספים ההיסטוריים הם ציבוריים ומכילים את אוצרות התרבות של המקום, אך רוב האוכלוסיה לא הולכת לראות את אוצרות התרבות שלה במוזיאונים. לכך סיבות רבות, אם זה משום האליטיזם והסגירות שדבקה במוסדות אלו ובאמנות הפלסטית בכלל (דבר שאנשי האמנות לדורותיהם אחראים עליו) ואם זה משום ההוצאה כלכלית שרק למעמד בינוני-גבוה יש את האפשרות לעמוד בה. על אף שבמוזיאונים נמצאים מיטב המוחות, האוצרות והאוצרים, הרסטורטוריות והארכיבאים, המוזיאונים הכפופים למוסדות הממשלה ומסובסדים על ידיהם, מנציחים באופן פסיבי את המהלך השלטוני, ששומר את האמנות לאליטה, ויוצרת פילוגים בין קבוצות שונות באוכלוסיה.
אנשי הרוח והאמנות הם סיסמוגרף חברתי, אלו שמרגישים את רוח התקופה. בעלי האומץ לומר את שאחרים לא מעזים, והם הראשונים להפוך לנרדפים. מדינה שמזלזלת באמנים ושלא מטפחת את זיכרון התרבות והאמנות, מסירה מעל עצמה את איצטלת הדמוקרטיה המעודנת, מתדרדרת לגזענות וסופה בטוטאליטריות. כך זה כשאין פרוטוקולים. לשלטון כזה אין אינטרס שהציבור ייחשף לתרבות מעמיקה אשר בחסותה יעבור עידון ועיבוד של רגשותיו, התבוננות פנימית שתוביל למחשבות גדולות על העולם והחברה.
האמנות הופכת את הציבור לחכם יותר וביקורתי משום שהיא משקפת את המציאות. היא המראה של הזמן. יש לה היכולת לחדור עמוק ולגלות שקר ובכך היא מפריעה לשלטון לבצע את הפעולה השלטונית. שימור זיכרון תרבותי-היסטורי על רצף הזמן, הוא בעל חשיבות עצומה כיוון שזו הדרך היחידה לכונן חברה בריאה, שנכון לה עתיד משגשג.
לאחרונה שר החינוך נפתלי בנט הטיל וטו וביטל את הענקת פרס ישראל ליאיר גרבוז. גרבוז הוא לא רק אמן וצייר, סופר וסטיריקן אלא גם מחנך שגידל וטיפח וממשיך ללמד גם אחרי גיל פנסיה, מאות רבות של אמנים ואנשי תרבות, הוא ראוי ביותר לקבלת פרס. שלילת הפרס ממנו היא המשך פעולת המחיקה. השר בנט מנשל אותו מכניסה לפנתיאון (למרות שמי שמסרב לפרס הזה יוצא הרואי וערכי לא פחות ממי שמסכים לקבל אותו).
על חשיבותו של יאיר גרבוז בשיח התרבותי-ישראלי אין עוררין. אם לא זה היה המצב השיח הפוליטי והתקשורתי לא היה להוט כל-כך מאמירותיו הפומביות ערב הבחירות הקודמות. לסלף את מילותיו של אדם ואחר כך לשים אותו ללעג ולקלס עד שיצירתו האמנותית מתחילה לשנות גווניה לאור דברי המלעיזים היא היא הפרקטיקה של ההשכחה. העובדות מפסיקות להיות רלוונטית. יש עליהום והנטייה האנושית של הרוב היא להצטרף. התקשורת בעניין זה לא מחפשת אמת אלא רייטינג ונותנת גב למהלך המחיקה.
את מהלך המחיקה וההשכחה אסור לנו בשום אופן לקבל ואסור לנו לשתוק. מי ששותק נותן יד למהלך. גם צנזורה פנימית היא פרקטיקה של השכחה. והיא פושה בכל בתי הספר לאמנות, המוזיאונים והעיתונות. הדוגמה לכך תיבדק אצל כל אחת ואחד פנימה: האם פחדתם לאחרונה להביע את דעתכם מפחד שמא יסמנו אתכם כיוון שהעזתם להביע את דעתכם האישית שהיא לא חלק מהקונצנזוס?
אסור לנו ליפול לכך, גם אם בימים אלו הפנמת הצנזורה נראית כמהלך הישרדותי בלתי נמנע, כי אחרת, איזה כוח תהיה לאמנות שלנו? אמנים ואנשי תרבות מתבלטים במקוריותם, תעוזתם וחדשנותם ולא בהליכה בגבולות המוסכמים.
על מנת שנתחיל לזכור ולא לשכוח את הרצף ההיסטורי התרבותי של המקום הזה, הפלסטיני-ישראלי, אנו זקוקים למחשבות חדשות ולאופטימיות כדי שנוכל להתחיל לצעוד בדרך. אם לא תהיה שום הפתעה של הרגע האחרון, אנחנו נמצאים ברגע נביטת הפאשיזם, וזה הזמן להתחיל ליצור תרבות אזרחית עצמאית, שתבעבע מלמטה ותענה על צורך אמיתי. זה הזמן להיות אופטימיים ונאיביים וליצור אמנות חופשית כפי שהיא צריכה להיות.
ענת ברזילי היא אמנית, כותבת ועיתונאית ב"כלכליסט".
* * *
תודה ליאיר גרבוז, גליה בר אור ואלן גינתון על הזמן והשיחות המעניינות שניהלנו שהיו רקע לכתיבת המאמר.
