ללא כותרת

כשהייתי ילד, ממש כלום, אולי בן ארבע, גרתי בשכונת בת גלים שבחיפה, ועל זה אני תמיד אומר תודה. שכונה מלאת ריגושים, בריכה אולימפית, קזינו שהיה תמיד בבנייה, שכונת טמפלרים, פסל של לווייתן שפוער את פיו ובתוכו מופיעות זמרות שכאילו פליני בעצמו שלח לחזרות, ירוק, המון ירוק. זו היתה שכונה מבודדת, וכל יציאה ממנה היתה כמו נסיעה לעיר אחרת.

בבת גלים היו שני בסיסים צבאיים, ממש בלב שיכוני פועלים ובתים שזכו לשם "רכוש נטוש". כשגדלתי הבנתי לפשר השם המוזר "רכוש נטוש". בסיס אחד שימש גראז' לטנקים וכלי משחית אחרים. הבסיס השני היה המפחיד ביותר, בסיס חיל הים. אמרו צוללות יש שם, אמרו הקומנדו הימי מתאמן שם, אמרו זה בסיס מאוד סודי. לא התחלתי את החיים וכבר הדבר הזה, אינספור שלטי "אסור לצלם" בשחור על רקע צהוב ומתחת ל"אסור לצלם" אזהרה מבהילה, "העובר על החוק ייענש בכל חומרת הדין". אין כמו בסיסים צבאיים בלב שכונה כדי לגדל בתוכך פחד. פחד גדול שבגיל ארבע אתה לא יודע להסביר לעצמך, רק להרגיש. ובכל זאת, כל הזמן תמהתי על האיסור לצלם, כי באופן מגוחך, מבעד לחורי הגדר היה אפשר לראות את כל מה שהתרחש בתוך הבסיסים עד גבול הבתים הראשונים.

המון שנים עברו מאז. פחד מצבא אינו זר לי, להפך, ושלטי ה"אסור לצלם" נשארו כשהיו. גם המשפט "העובר על החוק ייענש בכל חומרת הדין" נשאר. לא זכור לי במדויק מה הדליק אצלי רעיון פתאום, ושיתפתי בו את גלינה. עברתי באוזניה בקצרה על תולדות ההיכרות שלי עם השלט "אסור לצלם", וצחוק גדול צחקה כשאמרתי לה, "על הזיבי אסור לצלם, הם לא כתבו שאסור לרשום, נביא קבוצות סטודנטים לאמנות שירשמו. רישום זה חשוב". גלינה הריחה את האקשן ואת האפשרות לבלגן, ובטח גם את הטמטום המגוחך שרק יביא צחוקים, ואמרה "יאללה. תרשום תרשום".

המועמד האינסטינקטיבי לבדיקת האפשרות היה כמובן הכור האטומי בדימונה. רגע, צריך להתייעץ משפטית, וכשזה נוגע לכור האטומי, קודם מקווים שאביגדור פלדמן ידבר איתנו, וכשאין תשובה, מתייצבים אצל עו"ד מיכאל ספרד. "מה יעשו לנו אם נביא קבוצת תלמידים שתרשום את הכור האטומי בדימונה?", שאלנו. ספרד החניק צחוק גדול, ענה מה שענה, חייך ואמר, "נתראה".

נסענו לכור לסיבוב היכרות, לראות היכן ניתן להעמיד את קבוצת התלמידים בלי לסכן אותם בירי חסר הבחנה. לקחתי איתי מצלמה מקצועית, וק' וגליה הצטיידו במצלמות הטלפונים הניידים שלהם. דרך משעממת, חום אימים, וכשהגענו לכור קיבל את פנינו שטח קוצים עצום שלא נגמר, שממנו בקושי רואים את כיפת הכור. ק' וגליה טענו שמשהו ממסך את מצלמות הניידים שלהם, כי לא רואים כלום. אני שלפתי את המצלמה המקצועית שלי ותיקתקתי באוטומט מאות תמונות. מקצה האחד של הגדר לקצה האחר כבר הבנו שאנחנו פסיכים ומפגרים ועשינו הפוגה אל מול עמדת תצפית בהר. גליה פינקה את החיילים בהרמת חצאית ודברים אחרים. אחרי כמה דקות השתעממנו והחלטנו לחזור.

עשינו פרסה, ואז הגיחו משום מקום זחל"מים או נגמ"שים וחסמו את דרכנו. גנרל אחד הרים את ידו, ולא היה קשה להבין שכדאי לנו לעצור מיד. המקלעים היו מכוונים לנקודה שדי היה בהשפלת המבט כדי לנחש את יעד הפגיעה שלהם. הגנרל או הרמטכ"ל, לא מבין בזה, ניגשו לרכב. גליה הבינה שמדובר בחגיגה שאין לפספס ויהיה שמח ויצאה מהרכב. אני, בהתקף חרדה מטורף, ניסיתי להוציא את הדיסק מתוך המצלמה, ללא הצלחה.

בקטעי המשפטים ששמעתי חזרו המלים "לכלא, כן אתם הולכים לכלא, צילמתם וכאן אסור לצלם", וגליה חוגגת, "מי צילם מי? תראה את הצילומים בנייד שלי, אין כאן כלום, אני סתם מצלמת דברים, ומה עולה בדעתך שאני אצלם את הכור, הרי אסור לצלם". יכול להיות שהגנרל רצה רק להפחיד כמה תל-אביבים, יכול להיות שהחיילים על הגבעה רצו את הכתובת של גליה, יכול להיות שזה היה רציני ואולי צילמו אותנו מצלמים אותם. אין לי מושג. עד שהגענו לתל-אביב כבר אזלה מאיתנו האנרגיה של לא-מוותרים-להם, ובבית קבענו שנלך לבדוק את הקריה ואולי נביא סטודנטים לרשום אותה. אחר כך שכחנו מכל זה.