"כפרה לאומית": תמונת ניצחון מהכיכר

נטע ברזילי מופיעה בכיכר רבין, מאי 2018. צילום: מוטי מילרוד, עיתון הארץ

"כפרה לאומית": תמונת ניצחון מהכיכר

רותי גינזבורג

עם חזרתה מתחרות האירוויזיון במאי 2018 הופיעה נטע ברזילי בכיכר רבין. לצלילי שירה המנצח TOY רקדו מאות אלפי אנשים. הסביבה האורבנית לקחה חלק בשמחה של המתאספים כשעל בניין העירייה התנוסס שם השיר לחלופין עם שמה. תמונות הניצחון מלב תל־אביב ביטאו את תחושות התעלות שחשו רבים. דמותה הייחודית וכשרונה המוזיקלי שבו את ליבם של המונים והשמחה חצתה מחנות. נטע הייתה עטופה באהבה. ראו בה מופת לאישה שאינה מתנצלת על היותה שונה ממודל היופי המקובל. למרות דימויה כאנדרדוג, הישגיה היו של כולם. עם ההכרזה על זכייתה במקום הראשון בתחרות בליסבון היא אמרה: "תודה רבה שבחרתם בשונה. תודה רבה שקיבלתם את ההבדלים בינינו. תודה שחגגתם את השוני." חגיגת השונה הייתה בה בעת עם דחיית ה'אחר'. השמחה והאהבה הקולקטיבית לנטע חיזקו מבלי דעת את תחושות השייכות הלאומית. בשבוע שבו התקיימה התחרות יושמה ההחלטה על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. באירועי מחאה של פלסטינים בגדר ההפרדה בין ישראל לרצועת עזה נהרגו עשרות מפגינים על־ידי חיילים צלפים. בזמן שהתחבקו בכיכר וצעקו לעברה "כפרה" ו"מלכה," בעזה התאבלו על חמישים וחמישה הרוגים.

תצלומי ניצחון מוכרים מההיסטוריה כחלק מייצוגי מלחמה. בהיסטוריה של מדינת ישראל תצלומי דגל הדיו באום רשרש (1949) וחיילי הצנחנים בכותל המערבי (1967) סימנו את השיגן של מלחמת העצמאות ומלחמת ששת־הימים. שני תצלומים אלו ביטאו את שיכרון החושים של החברה הישראלית מהניצחון ותחושות קולקטיביות של רווחה לאור סיומן. גוף החיילים ייצג את הלאום, ומיקומם בירושלים ובאום רשרש (לימים, אילת) את הניצחון. בשונה מתצלומים אלו, בעלי המעמד האייקוני, מהחגיגה בכיכר לא נבחר תצלום אחד בלבד. בעידן הצילום הדיגיטלי האירוע בכיכר לא הונצח על ידי דימויי יחידאי, אלא על ידי דימויים רבים של צלמים מקצועיים ושל אנשים חוגגים, אולם היה ברור כי מדובר בתמונות של ניצחון. לא היה זה דימוי משולי הטריטוריה, ממקום המייצג "עד איפה הגענו", אלא מהמרכז – מלב העיר. תמונות ניצחון קודמות מהכיכר שקדמו לזו היו בין השאר ב־1977 עם ניצחונה של מכבי תל־אביב בגביע אירופה לכדורסל וב־1998 עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. ניצחונות אלו, כמו זה של נטע, היו בעלי אופי לאומי אך ללא המחלוקת הפוליטית שבאותה עת אפיינה את מלחמות ישראל. במלחמות שלאחר מלחמת ששת הימים לא התקבעה בתודעה הקולקטיבית תמונת ניצחון לאומי יחידאית. אי ההסכמה הפוליטית לא אפשרה לחגוג את סיומן כניצחון. עם זאת, תצלומים של ניצחון המשיכו להתפרסם גם במלחמות הבאות. לדוגמה – תצלומו של תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה נישא על אלונקה ומסמן וי לעבר המצלמה. תצלום זה מייצג יותר ניצחון אישי ופחות לאומי. התצלום התפרסם עם שמו של בוהדנה בעוד שבתצלומים מאום רשרש ומהכותל, אנונימיות החיילים ביטאה את היותם מייצגים את הקולקטיב, את הגוף הלאומי. בשונה מבוהדנה ניצחונה האישי של נטע תורגם גם בדבריה לניצחון של כולם, של המדינה. להיבטים של גוף, מרחב וטכנולוגיה בהקשר של ייצור תמונת ניצחון אני רוצה להוסיף את ההיבט הרגשי, את האהבה. אהבנו את נטע והיא השיבה אהבה. דרך רגש זה חווינו הרגשה של יחד; של קולקטיב. שרה אחמד, חוקרת פמיניסטית, הכותבת על פוליטיקה של רגשות, כותבת על רגש האהבה במרחב המשותף. בעקבותיה, אני שואלת, מה היה תפקידה של האהבה בעיצוב תמונתה של נטע בכיכר כתמונת ניצחון.

בספרה התרבות הפוליטית של הרגשות (2004) כותבת אחמד על פעולת הרגשות כפעולה על הגוף.* הרגשות מארגנים את גוף האנשים כקולקטיב או להפך – מחוץ לקולקטיב. הם מייצרים משמעות ופועלים ככוח חברתי גם אם לא תמיד הם מזוהים ככזה. רגשות היומיום לפי דעתה הם חלק מהמערך המטריאלי והדיסקורסיבי של מדינת הלאום. בספרה, בפרק על אהבה, אחמד שואלת כיצד היא פועלת; מי מדבר בשם אהבה וביחס למי ולמה; כיצד האהבה מייצרת אפקט חברתי וכיצד מהלך זה הופך לכוח. האהבה כפעולה ולא כהגדרה ("מה זאת אהבה?"), יוצרת קשר בין אנשים ביחס לאידיאל. היא מרכזית בהפיכת האינדיבידואלים לקולקטיב דרך הזדהות עם אידיאל, והאידיאל תלוי בנוכחות של אחרים שנכשלו ואינם תואמים לו. במקרה של נטע למשל, במהלך ההכנות לתחרות ובהמשך, עם זכייתה, היא הפכה עבור רבים לאידיאל. האהבה לאותו אידיאל, למה שנטע ייצגה, איגדה את האנשים לקולקטיב והוא תורגם לאהבת המולדת. מושג האהבה אינו חדש בהקשר לפטריוטיזם, אולם אחמד כותבת על רגש זה כמכיל מסר מורכב ואמביוולנטי ביחס למדינה. האהבה כמו במקרה של נטע מופנית כלפי אדם החורג מהמודל הנורמטיבי, כאשר הכרה באהבה זו מעידה על רגישות ויכולת הכלה וכך היא מעניקה ערך חיובי לאהבה הקולקטיבית. כלומר, דרך האהבה ללא נורמטיבי, קונפליקטים הקיימים בשותפות הלאומית הסלקטיבית והמדירה נדחקים לשוליים ופחות נוכחים.

אחמד מתבססת על התפיסה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית הרואה את האהבה כהכרחית ביצירת האינדיבידואליות הסובייקטיבית, והחברותיות בתרבות האנושית. בשלב הראשון האהבה מתעצבת מתוך הזדהות עם ההורה המטפל. ההזדהות באה לידי ביטוי גם בבחירה את מי לאהוב – את אובייקט האהבה של ההורה המטפל. הוא הופך לאידיאל האהבה. כלומר, הילד המזדהה עם אביו יחפש אובייקט הדומה לאימו; אובייקט האהבה של אביו. בצורה זו אידאל האהבה הזה שומר על קבוצת השייכות: אנחנו מחפשים לאהוב את מי שמזכיר את הקרובים והדומים לנו. כלומר, 'אחרת' פלסטינית עבור הישראלי היהודי לא תיבחר לרוב כאובייקט אהבה כי אינה חלק מקבוצת השייכות. היבט נוסף אליו מתייחסת אחמד בהקשר לאהבה הפוליטית־לאומית הוא אי ויתור על האהבה גם במצב בו אובייקט האהבה לא משיב רגש חזרה. בשונה מרגשות אחרים אף אם לא נמצאים בקשר עם אובייקט אהבה אפשר לאהוב אותו, ויותר מזה, גם אם האהוב/ה לא משיבים אהבה חזרה, האהבה יכולה להמשיך ואף להתעצם. כך האהבה למדינה שאולי 'לא מחזירה אהבה' יכולה למרות זה לגבור. אם האהבה אינה משיבה באהבה ההשקעה בטיפוחה תגבר כי כך נחזק את ההבטחה שהיא חלק מטיפוח האידיאל. כלומר, הכישלון יכול להגדיל את ההשקעה. למשל, המדינה אמורה להבטיח ביטחון לתושביה. אי מילוי הבטחה זו יכול להאיץ באזרחיה להשקיע יותר כדי להבטיח שהדורות הבאים יחושו ביטחון, שהאידיאל יוגשם בזמנם. דינמיקה זו, לפי אחמד, מאפשרת לדבוק באידיאל מורכב ביחס למדינה. למשל, בנוגע לנטע, אפשר לאהוב אותה בהקשר לאידיאל של חברה הומניסטית פלורליסטית המקבלת באהבה 'שונים' מהמודל הנורמטיבי. אולם, כפי שאחמד חותמת את הפרק על האהבה, המדינה יכולה לברך את השונים החיים בה וכך להחזיק באידיאל זה, כל עוד אותם פרטים, אינם 'אחרים' המהווים איום על עצם קיומה.

חוגגים בכיכר רבין עם זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון, מאי 2018. צילום: תומר אפלבאום, עיתון הארץ

על בסיס דבריה של אחמד ניתן להבין כיצד האהבה לנטע הפכה לכוח חברתי שעיצב את זכייתה באירוויזיון לאירוע לאומי ולתמונת ניצחון. עשרים שנה לא זכתה ישראל בתחרות האירוויזיון. לפני התמודדותה של נטע, חוץ מחברי הקהילה הלהט"בית, רוב הישראלים גילו בתחרות עניין מועט. שירי האירוויזיון נתפסו עבור רבים כמוסיקה באיכות ירודה ואימוץ התחרות על ידי הקהילה הגאה הפך אותה אטרקטיבית עבור חוג מצומצם. ההיבט הפוליטי בתחרות היה שם תמיד: חמש שנים אחר מלחמת העולם השנייה בית השידור האירופי בשוויץ יזם וקידם את האירוויזיון כחלק מניסיון שיקום התרבות האירופאית. הניסיון לאיחוד התרבותי היה גם אמצעי להוצאת תסכולים לאומיים באמצעות תחרות בין השירים. הדימוי הפוליטי הבעייתי של ישראל, למרות זכויותיה בעבר, לא הוסיף לה נקודות. עם זאת, ב־2018 בזמן שישראל חגגה את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והגיבה באלימות למחאה של פלסטינים בגדר ההפרדה בעזה, היא זכתה במקום הראשון עם השיר TOY. המסרים המגדריים בשיר ובדמותה של נטע האפילו על אי התמיכה הבינלאומית למהלכיה המדיניים של ישראל. השיר שווק עם מסר הקשור לקמפיין #MeToo ודמותה של נטע תויגה כדמות נשית השונה מהנורמטיבי. שני המסרים הם מסרים אוניברסליים המתנגדים לאלימות שוביניסטית. הם שמו במרכזם את הגופניות הנשית כאשר המשפט החוזר על עצמו בשיר: "אני לא הצעצוע שלך" (I'm not your toy), יכול לבטא התמרדות כנגד גבר(יות) המוחק את הרצונות והזהות של הנערה/אישה השרה ודמותה של נטע  יכולה להיתפס כיוצאת כנגד תבניות חברתיות קיימות. אך בדמותה של נטע היה דבר לא מאיים שקרץ לכולם. כפי שהיא הוצגה בתקשורת היא חשפה את היותה לא מושלמת, אבל שלמה עם עצמה ועם זאת הפגיעות והרגישות שחשפה בראיונות הרבים שקיימה נגעו בלב כולם. הכתבות הדגישו את הייחוד לצד הכישרון המוסיקלי שקשה להתעלם ממנו ואת היותה "אני אמיתי". באחד הראיונות שנתנה היא התייחסה למלות השיר ולמסר העצמה הנשית: "היה חשוב לי לשבור מוסכמות ולעשות היסטוריה. מדהים אותי שנשים מחפשות ומוצאות את קולן השנה דרך השיר. הוא מדבר גם על העצמה אישית, אבל לא רק העצמה נשית. כל כך הרבה פעמים אמרו לי לשיר אריתה פרנקלין ואדל, ולא להופיע בחתונה הזו ובחתונה ההיא כי אני שמנה מדי, ולא ללבוש חצאיות קצרות מדי, אבל אני לקחתי את הדברים בידיים שלי ואני חושבת שזה בעצם מה שאני עושה פה, עם השיר הזה. אם לי כילדה הייתה דמות כמו נטע בפריים־טיים, הילדות שלי הייתה יותר פשוטה".

האוהדים, חברי הקהילה הגאה, סללו את הדרך להופעתה השונה והקווירית של נטע. תרבות המועדונים שם צמחה נטע הכשירה את החגיגה בלב העיר של הגופניות החריגה. זו גופניות לא קונבנציונאלית השכיחה במרחב העירוני התל־אביבי ובמיוחד במרחב הלהט"בי. קבלת וחגיגת השונות היו במקביל לתגובה אלימה לגופניות אחרת – של הפלסטינים בגדר ההפרדה בין ישראל לעזה. תמונת הניצחון מהכיכר אישרה את קבלת השונות, אך היה זה רק לכאורה. בזמן שהשמחה הלאומית הייתה שמחה של ניצחון ההומניזם היא פעלה באלימות כלפי 'האחר' הפלסטיני. ניצחונה של נטע וצריבתו בתודעה הקולקטיבית כהרחבה של הלב והכלת השונה, עיצבה אותו כחגיגה החוגגת את ניגודה לגוף הפלסטיני. המפגש בין השניים הוא שייצר את התמונה כתמונה של ניצחון. התמונות של נטע והאוהדים השמחים הרוקדים בכיכר הנציחו ניצחון כלפי מי שלא היה שם – הפלסטינים. כל זה מתוך אהבה וכמו שנטע אמרה: "יש לנו סיבה לשמוח, אף אחד לא יכבה אותנו."

* Sara Ahmed (2014), The Cultural Politics of Emotion, Edinburgh University Press

–