טטיאנה טרובה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה, 2018, מראה הצבה, מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום: אלעד שריג
בתהומות הידע
קטע מטקסט קטלוג התערוכה של טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" שאצרה הדס מאור במוזיאון פתח תקוה לאמנות (פתיחה: יוני 2018)
המושגים הראשונים העולים על הדעת כאשר חושבים על אמנותה של טטיאנה טרובה הם עדינות קיצונית, אלימות עצורה ותחושת ארעיות גורפת, שאיננה ניתנת ליישוב. בעבודתה חוקרת טרובה את היחסים בין זמן למרחב תוך שהיא בונה סביבות אניגמטיות, הנשענות על שיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים. סביבות אלו באות לידי ביטוי הן בעבודות רישום גדולות ממדים והן בהצבות גדולות וספציפיות לאתרי תצוגה שונים. התנועה המתמדת בין עבודות הרישום לבין ההצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום אחד לאחר, של השתקפות פעולה בפעולה, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים, וכמו מבקשים למפות את מה שנעלם, את שאיננו כבר, אולי אף את השִכחה עצמה. הם מהווים כעין מְכלי זיכרון, שבמסגרתם מחפשת טרובה אחיזה רגעית בארעיות, האימננטית לחלוף הזמן. נוכחות הגוף עולה במובהק מן העבודות השונות, וזאת אף שהגוף עצמו לעולם אינו נראה בחלל.
בתערוכה במוזיאון פתח תקוה לאמנות מציגה טרובה שני מיצבים גדולי ממדים, המותאמים – כל אחד בדרכו – לחלל התצוגה. עם הכניסה לחלל הראשון נתקל הצופה בקרקע סדוקה, שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים: מבני מחסה ארעיים ושבריריים למראה, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים, הנושאים את תולדותיהם בקמטים, בשברים ובפני השטח המצולקים שלהם. אל דופנות המבנים מחוברים אובייקטים שונים: יומנים, ספרים ואלמנטים חומריים נוספים, היצוקים מאותם חומרים כמו המבנים עצמם. על חלק מן הדופנות פועלת טרובה ומטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון רחב של תקופות ושל תרבויות. כך, למשל, בעבודה אי־שם במערכת השמש (2017) מוטבעת על גג המבנה מפה משנת 1704, שצייר הרפתקן בן המאה ה־17, ג'ובאני פרנצ'סקו ג'מלי קאררי. המפה מתארת את מסלול ההגירה המדומיין של בני המאיה בכיוון מקסיקו סיטי, בעוד מסלולי הגירה עכשוויים מסומנים בה באמצעות חצים ארוכים ומעוגלים. השוני באופן סימון מסלולי ההגירה טומן בחובו גם את הפער הערכי ביחס למושג עצמו: ממהלך נכסף של גילוי עולם לתולדה עגומה של מצב עניינים פוליטי, ההופך אזרחים מן השורה לפליטים חסרי בית ונטולי מעמד בעולם.
בעבודה אחרת, הנושאת את שם התערוכה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה (2017), נראים מפת ניווט שמימית, לוח זמנים גאולוגי, טבלת אבולוציה פילוגנטית, לוח זמנים לסוף העולם, שרטוט של מנדַלה, פרי עבודתו של קארל יונג ועוד. עבודות אחרות מציגות התחקות אחר מסלול משלחת נאס"א לחלל משנת 1973, מפות של מערכת השמש, ועוד ועוד. מניפה רחבה מבחינה אינטלקטואלית ותרבותית, העוטה ממד חומרי.
העבודות נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית; בין היות העבודות ייצוגים עקרוניים של ידע ושל אופני הסדרת ידע וייצוגו, לבין היותן נשאים נרטיביים. מבחינה מבנית, האובייקטים הם מבנים מינימליסטיים, בסיסיים, המציעים מחסה חלקי בלבד. הם אינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, ולפיכך אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו החוץ והפנים שלובים זה בזה, מפולשים. כך הם מציעים סדרה של נקודות מבט חדשות על העולם, נקודות מבט חלקיות ומשתנות, המתפתלות ונגזרות האחת מתוך האחרת ומהוות ניגוד עקרוני למבט חובק־הכול שמציע, למשל, מבנה הפנאופטיקון. האובייקטים פזורים, כאמור, בחלל שבו הקרקע שבורה, מבוקעת, ספק בשל חלוף הזמן, ספק בשל אירוע אפוקליפטי כזה או אחר. על פני הקרקע מוטבעים, בחלקים מסוימים, סימנים של שמיכות, של לוחות קרטון ושל אובייקטים שונים, שכמו נטמעו או נקברו בה. אלמנט זה מכניס מידה של אי־שקט אל החלל, כעין תחושה של סכנה, הנובעת הן מן המודעות לתנועה הגאולוגית של הקרקע והן מן הזהירות הנדרשת מן הצופה תוך כדי תנועה במרחב הפוסט־אפוקליפטי שנוצר. באופן זה, גופו של הצופה קשור לעבודות בקשר תגובתי ישיר, ונמנעת ממנו עמדת הצפייה נטולת הפניות, הנקשרת באופן היסטורי למושג הקובייה הלבנה.
החלל נושא את המתח שבין הרך לנוקשה, בין הקבוע לזמני, בין קטסטרופה לאוטופיה, בין עבר, הווה ועתיד, ובעיקר, מעלה שאלות של פרספקטיבה, של זמן ושל זיכרון. ההצעה הגלומה בו היא קונספטואלית, מדיטטיבית, ובאופן מצטבר גם פוליטית, שכן התערוכה מעלה את מושג הבית ומציפה שאלות אקוטיות, הנוגעות לתלישות, להגירה ולחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.
שמות העבודות מעידים על חיפוש עיקש ומתמשך אחר אפשרויות וחלופות של ריבוי ושל בו־זמניות. כך למשל, היסטוריה של הבין־עולם (2017), פורשת בפנינו מצב של הרחבה, של טרנסגרסיה. היא מייצרת מרחב נוסף, אקס-טריטוריאלי, שהנו נוכח ונעדר בה בשעה. העבודה האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה מציעה מערך מיפוי קרטוגרפי של מה שאינו ניתן למיפוי והסדרה. וכך, המתח בין ידע לאי־ידע, בין קיים לפוטנציאלי, מפכה בעבודות, כמו גם במהלך האמנותי של טרובה בכללותו.
–
הדס מאור היא אוצרת לאמנות עכשווית. בוגרת לימודי תולדות האמנות וצילום, ובהמשך לכך לימודי תרבות, אוצרות וביקורת לתואר ראשון, ולימודים במסלול ישיר לדוקטורט בחוג לפרשנות באוניברסיטת בר־אילן.
מאז מחצית שנות ה־90 אצרה עבור מוזיאונים שונים בארץ ובעולם תערוכות יחיד ותערוכות נושא קבוצתיות רבות תוך שילוב עבודתם של אמנים מקומיים ובינלאומיים מובילים. בין תערוכות הנושא שאצרה "רקמת פעולה", "(לאחר)", "היסטוריה של אלימות", "סלון", "showtime" ועוד. בשנת 2015 אצרה את הביתן הישראלי בביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, בו הוצג פרויקט של ציבי גבע.
עבודתה האוצרותית מתייחסת לעיתים קרובות למושגים תיאורטיים הנוגעים לקיום העכשווי. בתוך כך שואפת מאור לזהות ולהציג קשרים משמעותיים בין האמנות המקומית לזו הבינלאומית ולשלב בין עבודתם של אמנים צעירים מבטיחים לזו של אמנים מוכרים ומבוססים. מוקד עיקרי בעבודתה מוקדש לליווי ופיתוח עבודות הצבה גדולות ממדים וספציפיות לחלל ולהקשר.
לאורך השנים לימדה ומלמדת במוסדות חינוך שונים בהם מכללת הדסה ירושלים, קמרה אובסקורה תל־אביב, מכללת סמינר הקיבוצים תל־אביב, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ועוד. מפרסמת באופן קבוע טקסטים בקטלוגים, ספרי אמן ופרסומים נוספים.
