עתידות

נושא גיליון "עתידות" נולד רגע לפני בחירות אפריל 2019 מתוך דכדוך ודריכות לקראת הבאות. הרגע הזה הציף באופן חד את העובדה שהעתיד אינו דבר שאנו מחכות לו, והאיר באופן קונקרטי להטריד שאלות על עצם האפשרות לדמיין תסריט אופטימי לישראל, אבל גם לאנושות כולה בסוף העשור השני של המילניום.

פתאום, העדרו של דימוי של עתיד, כזה שאינו רק מעורר קבס, התחוור במלוא חסרונו. רצינו לעצור לרגע, לשאול על המרחב המרוקן הזה בדמיון הקולקטיבי ולהתבונן אילו דימויים \ מחשבות \ אפשרויות כן עולות כשהמושג "עתידות" מושם באופן ישיר לפיתחם של אמנים.

נקודת המוצא שלנו היתה שהעתיד, כדימוי תרבותי אוטופי, כזה שיש כמיהה והתרגשות לקראתו, חללים מעוצבים בהשראתו ותנועות אמנות נושאות את דגלו, שייך להיסטוריה; ושבעשורים האחרונים דווקא ההיסטוריה היא המקום שאליו אמנים מביטים כדי לחשוב את ההווה והמשכו. בקטע יפה מדברים שנשא ניקולא בוריו ב־2012 הוא קושר בין תפיסת הקידמה במודרניזם לבין רעיון העתיד, ולמיצוי התרבותי של שניהם עם שחיקת המשאבים הטבעיים וההבנה הדיסטופית שמנועי הקידמה מכלים את עצמם לא לפני שהמיתו אסון על כדור הארץ. מכאן הוא מסמן את המהפך בנטייה של אמנים מהפניית המבט אל העתיד אל עבר מהלך ארכיאולוגי כלפי ההיסטוריה כטריטוריה היחידה שטרם הותשה.

ובכל זאת, עברו כמה שנים מאז ודומה שבשדה התרבות העולמי בשנים האחרונות יש תחייה מסוימת של דימויים עתידניים ככלי למחשבה אוטופית ודמיון פוליטי: בין אם באפרו־פוטוריזים המשגשג והצובר מיינסטימיזציה ובין אם באפשרויות לחשוב מחדש על גוף בצורה טרנספורמטיבית בעידן הפארמה-טכנולגי. דומה כי דווקא קבוצות מוחלשות היסטורית הן אלו שיכולות היום לפנטז דרך דימויי העתיד את התנאים לשיפור מצבם. סוגה אחרת של פנייה של אמנים אל העתיד היא הרצון לתת כלים להתמודד עמו, מתוך אמונה שאמנות יכולה לעשות זאת, כפי שמציע למשל יונאס סטאל באירוע האמנות ההשתתפותי Training for the Future אשר מתעתד להכשיר את הציבור לתרחישים דיסטופיים אפשריים.

ובחזרה לגיליון הזה של הרמה: בבחירה במילה "עתידות" ביקשנו גם לסמן ריבוי ביחס לתסריטים אפשריים של העתיד וגם להצביע על מהלך מאוד דומיננטי באמנות העכשווית, המקומית והעולמית, והוא הפנייה הגוברת אל המיסטיקה ככלי ביטוי או כדימוי שאמנים בוחרים לעבור דרכו יותר ויותר. דומה שהמיסטיקה החליפה את המדע כמקור למחקר ולידע, כמרחב שמאפשר דמיון, ושניתן לפנטז דרכו ציר שאינו מוביל לאבדון ויכול להציע תיקון.

בעוד חלק לא מבוטל מהעבודות בגיליון עוברות דרך האופציה הזו, אחרות מציפות את החשדנות ממדע בגילומו הקפיטליסטי כטכנולוגיה, או מציעות סינתזות חדשות של עבר עם עתיד (כשדימוי העתיד בפני עצמו לקוח לא פעם מן ההיסטוריה).

גיליון "עתידות" עולה לאוויר כמה חודשים אחרי בחירות אפריל 2019 וכמה חודשים לפני בחירות ספטמבר 2019. לא יכולנו לשער מראש עד כמה העתיד תקוע, במובן שאפילו כוח האינרציה כבר לא בדיוק פועל. ובמקום הזה של לזמן את העתיד בפעם השנייה (ומעניין להסתכל על איסטנבול כעל מקרה מבחן מקדים) מתוך הבנה שגם למה שעוד לא התהווה יכול להיות טייק שני, הגיליון הבא של המגזין יוקדש לנושא "שידור חוזר".

תודה לכל האמנים והכותבים המשתתפים בגיליון ולכל האמנים ששלחו הצעות לקול הקורא. תודה גם לאוסי שילוח ולאלון אוריון על הנכונות והנדיבות לשתף בעבודות של אורי קצנשטיין ועזרא אוריון.

דרך צלחה,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון