מזרן

עבודתו של רן סלפק מתמקדת במזרן הלקוח ממיטות בית חולים, אובייקט שלרוב אינו זוכה לתשומת לב מרובה. אף שאנשים מבלים כשליש מחייהם בשינה על מזרן, אובייקט זה זוכה לתחזוקה נמוכה מאוד. כמה פעמים בחיינו אנחנו מחליפים מזרן? מדוע אנחנו מסתפקים רק בהחלפת הכסות של המזרן? על אחת כמה וכמה, נשאלת השאלה – באיזו תדירות מחליפים את המזרנים המשמשים מטופלים בבתי חולים? מחשבה זו אינה חולפת בתודעה של רוב האנשים, אך סלפק טרוד מהשימוש החוזר בפריט כה אינטימי, שהחולה מבלה עליו את רוב שעותיו. הוא מודע לכך שהגוף האנושי משאיר אחריו סימנים רבים; נוזלי גוף כמו זיעה, רוק, ריר, הפרשות שתן וצואה, תאי עור מתים, קשקשים ועוד. במצב שבו המטופל חסר שליטה מלאה, אך הגיוני שמקצת ההפרשות האלה ימצאו את דרכן אל המזרן שהוא שוכב עליו.

סלפק מפסל בחומר את ממוצע הטבְעות הגוף של חולים שונים ששכבו על מזרן אשפוז לאורך זמן, ולאחר מכן הוא יוצר מהפסל תבנית שאליה הוא יוצק גבס מטופל. בדרך זו הוא לוכד את העדר האינטימיות שבחוויית מיטת האשפוז.

גבס הוא חומר שכיח, המשמש בתהליכים רפואיים לאיחוי שברים או ליצירת תבניות איברים שבעזרתן יוצרים חלקים רפואיים המותאמים למטופל. בעבודה של סלפק הגבס אינו משמש ככלי מתווך אלא הוא האובייקט עצמו. אמנם הבחירה בגבס מנתקת את המזרן ממקורו הרך והסופג, אך היא מקבעת באופן שנראה לעין את העדות לקיומם של מטופלים אנונימיים – הלוא הם החולים, הנפקדים מהעבודה, אך בה־בעת הם חלק מהותי ממנה.

טקסט מאת לי היא שולוב, מתוך קטלוג התערוכה "אחות, אחות".

–

רן סלפק הוא פסל היוצר במנעד רחב של חומרים וטכניקות. בוגר .B.F.A במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באדקמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. זוכה פרס אנדי לאמנות עכשווית. עבודותיו פורסמו בכתבי עת והוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות ביניהן תערוכת "זום 2019" לאמנים ישראלים צעירים מצטיינים.

www.ranslapak.com