שלישית: הנפשה מס. 2

בצעירותה, בדרך אל רופא המשפחה, הייתה אמה של מיכל משתפת אותה בכל אשר ידעה על תל־אביב. האם הייתה ממפה עבור בתה את העיר כמגשים על גבי מגשים של נשים שוכבות. לאם של מיכל, אישה חצי־שוכבת בעצמה, הייתה אם חולה ושוכבת שמתה בצעירותה. הטבעה רבת־רושם שהקפידה להעביר לבתה.

המיצגים של היימן – מקצתם בפני קהל ומקצתם סרטים מבוימים – משלבים מגוון של טכניקות ורמות משמעות שהצטברו לאורך כמעט ארבעה עשורים, מאז ראשית דרכה כאמנית. כך גם סדרת תצלומי הנשים השוכבות והמונפשות של היימן, הנובעת מהתחקות רבת־שנים אחר נשים באלבומי משפחה וארכיונים, אחר תיאורי מקרה והערות שוליים של נשים אנונימיות, נשים שהודרו מהאמנות, מהפסיכואנליזה, צלמים וצלמות לא־ידועים/ות, נשים חלוצות בתחומים שונים ונשים מאושפזות בבתי חולים ומקלטים במאה ה־19.

כל אלו נאספים אל ארכיון גדול שהקימה ב־1984, ארכיון המופעל על ידה כמרחב של קישורי מחשבה – הרס קישורים קיימים היוצר קישורים חדשים, כשהיא חותרת תחת ההבחנה בין אמנות, עיון פסיכואנליטי ואנליזה עצמית ליצירת חיבור חדש, נרטיב פוסט־טראומטי החוצה קטגוריות.

בסדרה "נשים שוכבות", היימן חוקרת את הופעתן החוזרת ונשנית באלבומי משפחה של נשים שוכבות, של עיניים עצומות ומחוות גוף לצד תיאורים ודיבובים הנלווים לתצלומים, וגם מצבים של איום בבית, במרחבן הפרטי. הישנות הן? האורבת להן סכנה? האם נתנו את הסכמתן? האם הן ערות?

"במהלך השנים הציגה היימן תערוכות של צילום, ציור, הפעלות של מבחני השלכה פסיכולוגיים, ועבודות וידאו, אך במקביל לעיסוקה במגוון טכניקות הלכה והעמיקה הליבה הנסתרת של עבודתה, הבניה הדרגתית של מערכת מורכבת ליצירת משמעויות" – כך כותב הפסיכואנליטיקאי ומבקר האמנות איתמר לוי על היימן ב־2008, ומוסיף: "היימן מפגישה את עבודתה עם הפסיכואנליזה, ניזונה ממחקרים קליניים, מתולדות האמנות ומהשיח הפוליטי והמגדרי, ובו־בזמן, מתלווה לעבודתה נוכחות
של רובד אוטוביוגרפי".

בסדרת הווידאו "שלישית" היימן שוב פונה לתצלומים של נשים שוכבות באלבומי משפחתה ולתצלומי נשים שהיא רואה בהן את משפחתה המורחבת, נשים הקוראות לה להתערבות כדי לטפל בהן או לשם החייאה.

רחל המשוררת היא אחת מהן. במשך שנים עקבה אחר תצלומי רחל, אחר האופן שבו בחרה רחל להופיע בהם, תצלומים שהפכו היסטוריים. היימן מדגישה את הבחירה, מפני שלתחושתה רחל מבינה את אופציית ההצלה שמאפשר הצילום, ומפעילה את הצלמים, מבקשת אחר אמצעי נוסף לשדר מצוקה, אולי יום אחד ייטלטל התצלום למרחב הציבורי, יספר את מה שאינו מתאפשר בשירה או בדיבור? באחד התצלומים רחל נראית שוכבת בחדר ברחוב בוגרשוב בתל־אביב. מי המצלם? עוד מציל תוקף (Savior-Attacker)?

הצילום, אומרת היימן, "מסרב להתגייס למבחני השלכה, למיון ורדוקציה של נפש האדם. הצילום מסרב לשתף פעולה, להיות מובן מאליו בשימוש מוסדות, חוקרים, ומטפלים לשם אבחון, מסרב לא פעם לכתיבה של אוצרים, אוצרות, חוקרים וחוקרות של פעם ועכשיו, המערבים אותו". היימן בוחנת את הקשרים בין סטילס לווידאו, בין דימוי לדימוי נע, בין סאונד לשתיקה, בין המצלמים למצולמות ובין המטפלת למטופלת. הקשרים בין חוץ לפנים, בין זיכרון פרטי לקולקטיבי, מעלים טראומות מודחקות, מושתקות. היא פורעת את המרחב הצילומי של גיבורותיה, אך גם מחיה ומדובבת את שנשכח, שהועלם, והיא עושה זאת בגופה. "כל החייאה בין שתיים, המבקשת להיות חבירה רדיקלית, יכולה להפוך גם למותה של האחת", היא אומרת.

בשנת 2008 היימן טובעת את המונח "סקנוגרמה" יחד עם המתרגמת ועורכת הלשון דפנה רז, ובאמצעות החיבור בין סריקה, צילום ווידאו היא מחפשת אחר דרכים ואמצעים טכנולוגיים חדשים כדי ליצור את פעולת ה־Pre-Enactment, חיבור גופה באחדות עם הגוף של רחל, כבר לא היא, כבר לא רחל – שלישית. התצלום מתעורר לחיים; פניהן של האמנית ושל רחל מגיחות לסירוגין, מתמזגות ונעלמות, וחוזר חלילה. המרחב הופך לאלביתי (uncanny). מעל מרחפת הכותרת ״צלם לא ידוע״ – עדות לקיומו  של המבט הבלתי מזוהה הפולש לשוכבת? או שמא עוד חיבור נעלם מעין, יכולתו של הצילום, המצלם/מצולמת, המצלמת/מצולמת, להעלים או לפרוש עדויות?

קטע מטקסט מאת מיכל היימן, מתוך קטלוג התערוכה "אחות, אחות".

–

www.heimanmichal.com