"היי פדידה"

שרון פדידה למד אמנות, הציג בתערוכות ועבד בפרויקטים משותפים, אבל החל לאבד עניין ביצירה ושקע בשעמום שתקע אותו והוביל אותו לנסות ולצאת מהאמנות, וללמוד פרקטיקה חדשה.

"איך מתחילים מאפס?" שואל שרון, ומחליט שלא להתחיל בכלל, שלא לצאת מן האמנות מבלי להותיר עקבות.
אם כבר לצאת מהאמנות, הדבר נעשה דרך האמנות עצמה – לצאת מהאמנות דרך האמנות. מה פירוש?
במקום למצוא מקום עבודה חדש, שיעניק לו שכר הולם ויעלים את האפיזודה האמנותית מחייו, הוא בוחר לביים ולככב בסרט על האפשרות הזו. שרון הולך ללמוד להיות ספר בבית ספר לעיצוב שיער הנושא את שמו – פדידה, ועובר תוך כדי טרנספורמציה, ספק שטחית, ספק מהותית.
הסרט מוקומנטרי אמנם, אך הוא לוקח את האופציה בה הוא מהרהר ברצינות. הוא אינו מבקש להתייחס בביטול לאמנות כפרקטיקה לגיטימית או כמקור פרנסה, ומצד שני, אינו הופך את הרפתקת הספרות לבדיחה.

כל אחד מן השניים – היצירה והספרות – עוזבים את מקום מושבם המקורי (האליטיזם של הסטודיו המבודד מול המספרה האופנתית העמוסה), והאחד מוגבה על חשבון השני, אך מבלי שהיוצרות יתהפכו. בשעה שהספרות נלקחת ברצינות, האמנות יורדת ממקומה המזהיר ונתפסת כ"עוד עבודה", כך שבמקום שהאחד יהיה גבוה והשני נמוך, השניים נמצאים במין שוויון או מאזן כוחות. אך זהו שוויון דינאמי, משחק נדנדה ובו האחד נוסק מעלה אך עלול לשוב מטה ובהתאם לכוחו של השני.
המספרה היא בראש ובראשונה מרחב של משחק עבורו, בו הספרות היא בעצמה משחק, אך גם האמנות הופכת להיות מושא של שעשוע. הוא הולך למספרה כדי למצוא את כל מה שהאמנות לא יכולה הייתה להעניק לו – תמיכה, משוב, הנאה, מילייה חברתי. העבודה היא מיידית בתמורתה, מספקת ומענגת, ובה הוא מסוגל לבנות לעצמו דמות שתוכל לתפקד בעולם האמיתי ותשחרר אותו מעבודת הסטודיו המעיקה. שרון הספר הוא דמות המסוגלת לנסח ולעצב את מטרותיה ואת סביבת העבודה שלה ללא עיכובים, שאלות או טרדות, ובכך מאתגרת את כל מה שהאמנות מתקשה לעשות.

העובדה שמדובר בסרט מוקומנטרי מעלה את התהייה האם היציאה מן האמנות דרך האמנות לא נועדה מלכתחילה לחולל שינוי באמנות ובמקומה בחייו. לצאת מן האמנות דרך האמנות משמע לקחת את האמנות לנקודת גבול, ממשי אך טרנספורמטיבי. נקודה ובה האמנות נלקחת אל הגבול שלה (יצירה/עבודה), אך גבול זה בעצמו עובר טרנספורמציה דרך מפגש עם מה שנמצא בחוץ (הספרות כמשחק).
הסרט אינו מתאר כרונולוגיה של החלטה ושינוי, אלא מציג שתי דמויות, שתי אפשרויות השקולות זו לזו, ללא הכרעה.

המעבר מן האמנות למספרה אינו מתרחש בפועל, כדי למנוע מן הצופה תחושה של המשכיות בין שני הסיפורים. הסיפור הראשון נקטע, וגופו של שרון האמן "מתגלגל" לדמותו של שרון הספר ועובר אגב כך שינוי אסתטי מרחיק לכת. כך המושג "פורטרט עצמי" עובר גם הוא שינוי – במקום להציג את עצמו כפי שהוא תופש את עצמו, האמן משרטט את עצמו כפי שהיה רוצה להיות, אך מבלי לבטל את מי שהוא כרגע. שני פורטרטים מתקיימים זה לצד זה, מבלי להתחרות אחד בשני (אם מדובר היה בסיפור המתאר שינוי של שרון האמן לשרון הספר, הרי שהראשון היה נמחק לטובת השני). היעדר התחרות נובע מאופייה הטרנספורמטיבי של האמנות עבורו – במקום לשנות משהו באופן ישיר דרך ביטולו, יש לשחק עמו, לבחון אותו ולהציב מולו אפשרות אחרת. שרון משתמש בגופו שלו כדי לשחק עם האפשרויות הללו, ודרך גופו ועל פניו מתנהל המשחק. הגוף הראשון הוא כבוי, כבד, עייף ופאסיבי, ממעט בפעילויות ומקדיש מעט תשומת לב לאירועים ולאנשים המקיפים אותו. הגוף השני קליל, אקטיבי, רוקד וערני, ונדמה שבכל עת מתרחשים אירועים סביבו אליהם הוא מגיב. כאשר האמנות מעיקה ואיטית, הגוף מגיב אליה בהתאם, אך כאשר היא נעשית למושא של שעשוע והנאה, הגוף גם הוא מתחדש. כך שבכל אחד מן הפורטרטים אנו עדים לשני כוחות הפועלים זה על זה ומנהלים יחסים גומלין – הגוף והיצירה. הראשון מתאר סביבה נייחת ודורש סבלנות עד אין קץ והשני דינאמי ומיידי, ומתוך הנייחות של הגוף הראשון מזנק הגוף השני. ורק לאחר עמידה ממושכת במקום מחליט שרון "לשבור את הכלים" ולצאת מן האמנות. אך כפי שסוף הסרט מעיד על כך, מהירות ותנועה מתמדת עשויות לשוב לעצירה, וקלילות עלולה להיעשות מגושמת ואיטית.