כי האדם עץ

כי האדם עץ^[1]

אילנית קונופני

האמן יובל יאירי מלקט זרעי ברושים ברחבי אדמת ישראל, מקטלג אותם, מתעד אותם במצלמתו ולבסוף אוסף אותם אל ביתו להנבטה ולגידול. הוא מצלם את שורשי הברושים התמירים, מתבונן כיצד הם לופתים את האדמה הלחה והרכה בעודם ניצבים איתנים מרותקים למקומם. הוא מדמיין כיצד שורשי העץ מגששים את דרכם בקרקע ונעים בתוכה. אם ייתקלו ברעלנים או באבנים בלתי חדירות, ישנו את כיוון התקדמותם. הוא לומד על חיי הזרע ועל חיי העץ. כשזרע נופל מעץ, הרוח או בעל-חיים עשויים לשנות את אתר הנחיתה שלו. אך מרגע שהוא נובט, גורלו הוכרע; הוא נקשר לחלקת אדמה מוגדרת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם כל מה שמזדמן בה. כאשר יהפוך הנבט לעץ בוגר ייחשפו צמרותיו לאין־ספור זריחות ושקיעות בנוף הנשקף מחלקה זו. חשוף לרוחות העזות, לגשמים שוטפים, לשלג כבד, לשמש הקופחת – יספוג העץ את מהלומות איתני הטבע, ייאבק להישאר יציב וזקוף, לא לקרוס.^[2]

יאירי מביט אל תוככי גופו של העץ, אל גדם העץ המותיר את רישום חייו חשוף לקריאה. טבעות שנותיו של העץ טְבוּעות בחתך הגדע, מספרות את ההיסטוריה שלו ושל אדמת המקום. ניתן ללמוד מהן על מספר שנות חייו, על תכולת המים שספג בכל שנה, על שינויים שחלו במזג האוויר, על שריפות, על הגורם לכריתתו.^[3]

יובל יאירי, צופן הברוש, 2019

[הטבע] ״חי מכוחה של נשימה אחת – מקוטב לקוטב, החיים חד המה, נוצקים בסלעים, בצמחים, בבעלי־החיים ואפילו בחזה האדם התופח״.^[4]

בשנת 1834 הכריז החוקר־הנוסע אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט (1859-1769) כי הוא עומד לחבר ספר על הטבע, כמו הטבע עצמו. יהיו בו כל הדברים שבשמיים ובארץ, מהערפיליות הרחוקות ועד הגיאוגרפיה של הטחבים. הספר קוסמוס היה לרישום תיאורו הפיזי של העולם. לאורך שנים אסף הוּמבּוֹלדט מידע ממדענים, היסטוריונים, בוטנאים, אסטרונומים, קלסיקאים, גיאולוגים וגם ערך ניסויים מסוגים שונים בעצמו. שיטפון הידע שהתנקז בביתו בברלין מוין וסודר בקופסאות ובמעטפות. הוא נהג להשקיף מבעד לטלסקופ בשמי הלילה ולהתבונן ביקום נפרש לפניו במלוא תפארתו. רגעים אלו, שבהם היה סמוך לקוסמוס, הפיחו בו השראה. יותר מעשר שנים נדרשו להוּמבּוֹלדט כדי להוציא לאור את הכרך הראשון של קוסמוס, שנעשה מיד רב־מכר.

״הוּמבּוֹלדט לקח את קוראיו למסע מן החלל החיצון אל כדור הארץ, והלאה מפני השטח של כוכב הלכת אל ליבתו הפנימית. הוא עסק בשביטים, בשביל החלב ובמערכת השמש, כשם שעסק בגיאומגנטיות, בהרי געש ובקו השלג בהרים. הוא כתב על נדודי המין האנושי, על צמחים ובעלי־חיים ועל האורגניזמים המיקרוסקופיים החיים במי רקק או על פניהם הבלויות של סלעים״.^[5]

שנת 1834, שבה נטבע לראשונה המונח ״מדען״, הייתה השנה שבה החל לכתוב את קוסמוס. בניגוד לאחרים שטענו כי המדע גוזל את קסם הטבע, הוּמבּוֹלדט האמין שהיֶדע מעורר התרגשות ופליאה ומעניק את הכוח היוצר של הדמיון. הטבע הוא ״שלם חי״, כל דבר בו הוא חלק מפעילות של כוחות חיים שאינה פוסקת לעולם. האורגניזמים בטבע שלובים יחדיו במעין מארג סבוך כרשת. הוּמבּוֹלדט התעניין בקשרים ולא רק בנתונים. הוא כתב על יחסי גומלין תמידיים בין האוויר, הרוחות, זרמי האוקיינוס, הגובה מעל פני הים וצפיפות הצמחייה על פני היבשה. בחמשת כרכיו של קוסמוס סקר את ההיסטוריה האנושית מהציוויליזציות הקדומות ועד לעת החדשה. הוּמבּוֹלדט שילב את ההיסטוריה של המדע, התגליות ומסעות החקר עם שירה, גינון, חקלאות ופוליטיקה, רגשות ותחושות, תיאורים פיוטיים של הטבע, ציורי נופים, ספרות ואמנות. העין, כתב הוּמבּוֹלדט, היא איבר השקפת העולם, האיבר שדרכו אנו מביטים בעולם, מפרשים אותו, מבינים ומגדירים אותו.^[6]

בדומה לנוסע־החוקר, לעולה־הרגל או לכותב ספרי־מסעות מן המאה ה־19, יובל יאירי תר את ארץ מולדתו לאורכה ולרוחבה, מתבונן בברושיה. הברושים הקדומים המתוארים בה צמחו סמוך למקומות הקדושים, והם באים בימים. גילם עשוי להגיע עד אלפיים שנה. הברוש ידוע בחוזקו ובעמידותו מפני מפגעים, אך הברוש הוא גם סמל למוות, הוא העץ שנבחר לשמש חיץ בין החיים למתים. הברושים מקיפים את בתי הקברות או מצויים בתוכם, ולכן הפך הברוש לסימן המבטא אבל ועצב באמנות הישראלית.

בישראל הברוש מסמן גם את גבול החלקה, שכן הברושים ניטעו כמגן רוח לאורך גבולות הפרדסים. מאז תקופת השלטון הבריטי בארץ הברוש צומח ביערות הקרן הקיימת לישראל כסמל לבעלות על הקרקע. לאחר קום המדינה ניטעו יערות לאורך גבולות ולצידי כבישים גם מסיבות ביטחוניות, כדי להעניק הגנה ומסווה לתנועת הצבא ולאזרחים מפני הפגזה ארטילרית והפצצות.^[7] הברושים התפתחו היטב בכל מקום שנשתלו.

הברושים הם חלק מזיכרון נוף ילדותו של יאירי. הוא אוסף מידע עליהם, נעזר בהם כמו חיישנים לפענוח הסביבה והבנתה, כל ברוש הוא דגימה של המקום שבו הוא נטוע. יאירי מתבונן בברושים, מצלם אותם, מנתק אותם מהרקע ומקטלג אותם. שיטת הקיטלוג מערבת את עולם הבוטניקה עם רישום מדויק של נקודת הציון של הברוש במפה, כאילו היה אתר צבאי חשוב. את השכלתו כצלם רכש יאירי בעת שירותו במודיעין הצבאי כסייר אוויר. הוא למד להרכיב עדשה, לטעון סרט, לירות צילום או כדור רובה בתוך שלושים שניות. בתחילה החזיק מצלמה שלא למטרות אמנות, ולרוב הנושא המצולם הפך בעצמו למטרה. הוא הוכשר לאסוף מידע באמצעות צילום.

כיום יאירי משתמש בטכניקות שרכש בשירותו הצבאי על מנת להפנות מבט ביקורתי ומפוכח כלפי ההיסטוריה והמציאות בארצנו. את הזיכרונות והעדויות הורגל לחלוק עם העצים. כשם שהאדם ניחן בסוגים שונים של זיכרון – זיכרון חושי, זיכרון קצר או ארוך טווח, זיכרון חיסוני וגם זיכרון אישי או קולקטיבי – כך גם הברוש. רבים מן המנגנונים המעורבים בזיכרון האדם מעורבים גם בזיכרון הצמחים והעצים. זיכרונותיהם הם זיכרונות נוהליים, תלויים ביכולת לחוש גירוי חיצוני, הם זוכרים איך עושים דברים. בני אדם וצמחים מחזיקים ביכולות מקבילות לחוש את העולם הפיזי ולהיות מודעים לו.^[8]

יובל יאירי, צופן הברוש, 2019

״פעם שאלו לו לחכם אחד: מכל העצים ידועי־השם אשר ברא אל עליון גבוהי־קומה ורבי־צל אין אף אחד הנקרא בן־חורין פרט לבּרוש שאינו נושא פרי. מהו הסוד הצפון בכך? ענה ואמר להם: עץ עץ ופריו המיוחד לו ועונתו שלו; בעונתו רענן העץ ופורח, ולאחר־מכן ייבש ויקמול. הבּרוש אינו שייך למין זה או למין אחר, שכן תמיד פרוח יפרח; וזה טיבם של בני־החורין, או העצמאיים הדתיים. […] אם ידך מלאה, פתח אותה כפתוח התמר את כפותיו; אבל אם אין בה דבר לתת, היה בן־חורין כברוש״^[9]

בשלהי מרס 1845 יצא הסופר הנרי דוד תוֹרוֹ (1862-1817) להתבודד ולחיות בלב יער על גדות אגם ווֹלדן בקוֹנקוֹרד שבמדינת מֶסצ׳וסטס. הוא בנה בקתה במו ידיו וחי מיגיע כפיו. כל בוקר היה עבורו הזמנה לערוך את חייו בטבע בפשטות. הוא נהג להשכים קום ולרחוץ באגם, לבלות את יומו בטבע. כל יום יצא אל הנהר לדוג, לשתות ממנו, להביט בשמיים, להקשיב לצלילים ולקרוא. הוא התחקה אחר מזג האוויר, התיידד עם חיות היער, זרע שדה שעועית. הוא התפרנס מעבודות נגרות, מעבודתו כמודד ומעבודות מזדמנות. עבודה של שישה שבועות בערך בשנה הספיקה לו לעמוד בכל הוצאות מחייתו. תקופת החורף ורוב תקופת הקיץ היו פנויות עבורו ללימוד ולעיון. במשך שנתיים, חודשיים ויומיים התגורר ביער, על מנת להתמודד עם עובדות החיים הבסיסיות.^[10] הוא הלך בטבע, התבונן בו, האזין לו. במרחב המוגדר של אגם וולדן נעשה תוֹרוֹ מגלה ארצות ונתן שמות למקומות כיאה לנוסע־החוקר. הוא ניסה למצוא היגיון בטבע. הוא אסף מוצגים עבור בוטנאים וזואולוגים של אוניברסיטת הרווארד, מדד את עומק הנחלים והאגמים, תיעד את הגעת העופות ושינויי הטמפרטורות. עבודתו כמודד איפשרה לו לבלות זמן רב תחת כיפת השמיים. חברו, המשורר והסופר רלף וולדו אֶמֶרסוֹן, אמר שיכולתו של תוֹרוֹ למדוד מרחקים בעזרת מניין פסיעותיו מדויקת יותר ממה שהשיגו המודדים שהשתמשו במכשיריהם – המוט והשרשרת. תוֹרוֹ צפה בטבע כדרך המדענים; הוא מדד ותיעד, התעניין בפרטים. בשנת 1849, שנתיים לאחר שעזב את הבקתה בוולדן, החל לבצע מחקרים מדעיים שכללו כתיבה יום-יומית ביומנו. הוא תיעד בקפדנות את כל מה שראה בשיטוטיו. רשומות התצפיות, שבעבר היו קטעי טיוטה למסותיו ולספריו (שלא זכו להצלחה), נעשו עיקר כתיבתו ונותרו בשלמותם כ״רשימות שדה״. הוא חקר את הטבע לפרטי פרטיו, ותצפיותיו הבוטניות נעשו מדוקדקות ביותר.

תוֹרוֹ קרא את ספריו של הוּמבּוֹלדט ואת קוסמוס, ובעקבותיו כתב את ספרו הידוע וולדן. הוּמבּוֹלדט סקר את רחבי העולם, את הקוסמוס; תוֹרוֹ סקר את הטבע סביב הבקתה שלו בעודו תוהה, מדוע לא לשוטט בבית? הוא סבר שאין זה משנה עד כמה תרחיק לכת, וקרא להיות חוקר־נוסע בנחלים ובאוקיינוסים שלך. תוֹרוֹ אימץ את הקשר שיצר הוּמבּוֹלדט בין ידע לשירה, את יכולתו לשזור יחד את המדע והדמיון, הפרט והשלם, העובדה והפלא.

״קוסמוס לימד אותו שאוסף התצפיות הנבדלות יוצר דיוקן של הטבע כשלם, שבו משול כל פרט לחוט במארגו של עולם הטבע. כשם שהוּמבּוֹלדט מצא הרמוניה ברבגוניות, כן מצא אותה תוֹרו. הפרטים מוליכים אל השלם המאוחד, או כלשונו של תוֹרוֹ: 'תיאור אמיתי של הממשי הוא השירה הצרופה ביותר'״.^[11]

יובל יאירי בונה מכשיר מדידה, כלי שכביכול ניתן להלביש על חצובה ולקחת לשטח, למדבר. הוא מדמיין שבעזרתו יוכל לסמן, למדוד ולמפות את העולם. הוא ילבש על זהות האמן את זהותו של המודד, זהות בדויה למחצה שבשנים האחרונות הוא משתמש בה ביצירתו, אשר תאפשר לו להביט באדמה המקומית, לצעוד עליה, לחוות ולצלם אותה ממרחק זיכרונותיו שלו. הוא טווה מעין סיפור כיסוי, מפתח שפת קוד, צופן שבאמצעותו אולי יצליח להבין מעשים, מחשבות ושאלות שנותרו ללא מענה.

במסופוטמיה ובמצרים העתיקה המציאו שיטות למדידת המרחבים באמצעות ממדי גוף האדם או ממדי העץ, ובעזרתן שרטטו מפות. בין כלי המדידה העתיקים הייתה משקולת רתומה לחבל, ובאמצעות כוח המשיכה יצרה קו אנכי ישר ומדויק למדידת עומק או גובה. יאירי מבחין שקווי המתאר של אנך הבנאים יוצרים קונוס, בדומה לקווי המתאר של ברוש או של קליע. ואולם בניגוד לאנך, חוד צמרתם של הברושים מכוון כלפי מעלה. יאירי למד שגם אם יהפוך ברוש על ראשו, לעולם ימשיך העץ לצמוח כשראשו כלפי הרקיע. הוא מצלם ברושים בידיעה שהפכו לסמל, לחפץ המיוחס למקום, ויוצר מהם אטלס מקומי, כפי שעשה בעבר לאוסף הקליעים שמצא על פני הקרקע הארץ־ישראלית.

יובל יאירי, צופן הברוש, 2019

״ווֹלט וִיטְמַן, קוֹסְמוֹס, לְמַנְהֶטֶן הַבֵּן,

סוֹעֵר, בַּעַל גּוּף, חוּּשָׁנִי, אוֹכֵל, שׁוֹתֶה וּמִתְרַבֶּה […]״^[12]

המשורר וולט ויטמן (1892-1819) כלל במחזור שירת עצמי שיר שכתב בעת שהיה מונח על שולחנו עותק של ספרו של הוּמבּוֹלדט קוסמוס. בהשראתו תיאר ויטמן את עצמו כקוסמוס. בשירתו של ויטמן הרוח האנושית היא כ״היות חלקיק אינטגרלי, בלתי־נפרד מן ההוויה הגדולה, על מנת שהאני השר יהא חופף לקוסמוס עצמו. ואלוהים, גם אם אינו מובן, לובש אצל ויטמן ישות ממשית בבני־אדם, בטבע, ביקום, במחזוריות מעגלית של לידה ומוות״.^[13]

הוּמבּוֹלדט העניק לספרו את המילה ״קוסמוס״ מיוונית עתיקה, שפירושה: סדר ויופי שנוצרו מבעד לעין האדם. הוא עסק ביחס בין האנושות לבין הטבע, בין העולם הפיזי החיצוני לבין עולם הנפש הפנימי. הקוסמוס של תוֹרוֹ היה אגם וולדן, שהיה לו עולם קטן עם שמש, כוכבים וירח משלו. הוא עצמו ניצב בתוכו, הוא היה חלק מהטבע. בוולדן שואל תוֹרוֹ: ״האין אני עצמי עלים ועובש ירקות בחלקי?״ – וולדן של תוֹרוֹ היה דיוקן של מקום ספציפי, דיוקן של הטבע, קוסמוס בזעיר אנפין.^[14] בשירת עצמי של ויטמן האדם הוא קוסמוס, כל חלקיק השייך לו שייך גם לאחר, כל חלקיק של דמו הוא יציר של האדמה ושל האוויר, הוא מקדש כל מה שהוא נוגע בו או כל מה שייגע בו, רוח עליון גואה בו, דרכו גואה הזרם ומראה המקום. בתפיסת הטבע של הוּמבּוֹלדט, תּוֹרוֹ וּויטמן כל הדברים כרוכים זה בזה. הם מתארים בפרטים רבים את בעלי־החיים והצומח, ואצל שלושתם התצפית והחקירה המדעית מהולות בסובייקטיביות ובפיוטיות.

בקדמת שולחן העבודה בסטודיו של יובל יאירי מונח מכשיר המדידה שבנה, שחרוטות עליו שנתות מתעגלות בדומה לטבעות השנים של גדם העץ. כרושם מפה טופוגרפית הוא מניח עליו חפצים, כלים, חלקי אבנים או צמחים, לעיתים כותש ומוסיף אבקת ברושים או אבקת פיגמנטים של אבני המדבר. האופק נפער דרך חלון פתוח, מבדיל כביכול בין הפנטזיה לממשי.

כל אחת מעבודותיו של יאירי מתחילה לכאורה בצילום ישיר, בלכידת רגע של אמת או מציאות כפי שמציע מדיום הצילום. על פני גריד רחב יריעה יאירי מרכיב את כל שברירי הזמן במרחב ממוחשב, וירטואלי. בתחום הקרטוגרפיה הגריד הוא רשת הקווים המקבילים על המפה, הקואורדינטות ומיקום הדברים; בפילוסופיה האורבנית הגריד מבטא שליטה רציונלית במרחב, מקום נצחי להבטחת ההיסטוריה והזיכרון;^[15] באמנות הגריד עוזר לקבוע את הקומפוזיציה ולארגן את מרכיבי היצירה. לעומת כל אלו, יאירי בונה גריד של אי־ידיעה, שתהליך הרכבתו או פיענוחו אין־סופי וניתן לשינוי תמידי. הגריד ממפה את הדימוי, מחלק אותו לתאים, ממשטר את החלל וכולא את תכולתו מאחורי סורג. יאירי יוצר מערכת יחסים של התבוננות כפולה בין הגריד לתצלום. הדימוי מזמין להיכנס לתוך מרחבי התצלום, ולעומתו הגריד עוצר את המבט בעומק העבודה ויוצר ריבוי מבטים. יאירי נעזר בפיקסל, יחידת הצילום הדיגיטלית הקטנה ביותר, ובוחן אותו כפי שהוא בוחן את הנבט. הוא שותל בתוך גריד מוגדר אחד אלפי תצלומים שנוצרו בכמה ביקורים באחד מנופיה המדבריים של ארץ ישראל. לעיתים הנוף כולל את המודד הפועל בתוכו. שעות היום, מזג האוויר והעונות המתחלפות משפיעים על איכות האור ועל סוג המידע הנרשם בתצלום. המקום לעולם אינו נשאר זהה, עדר עיזים שחלף או טביעת כף רגל משאירים בו חותם. הוא מלחים זמנים ונקודות מבט שונות ומכפיל אירועים לדימוי אחד שאינו מציאותי, שבהמשך ישתול אותו כנוֹף הנשקף מהחלון. בטכניקה זהה יאירי יוצר גריד שני של פְּנים החלון, אדן החלון ותכולת שולחן המודד או האמן, שנדמית כמפה וייתכן שיש באפשרותה להעניק הסבר או לתרגם את העולם הנשקף בחוץ. הדימויים משולבים יחד לכדי עבודה שנגרמת בעקבות עודף התבוננות, בשל יחס מדוקדק ושווה לכל פיקסל ופיקסל או לכל אלמנט הקיים בעולם. כל יחידת צילום בגריד היא פעולת תקריב (זום־אין) אל הוויה ביקום, כל פיקסל הוא קוסמוס ממוזער.

יובל יאירי, צופן הברוש, 2019

–

אילנית קונופני, אוצרת עצמאית וכותבת על אמנות. זוכת מענק כתיבה על אמנות ע״ש גליה יהב. מלמדת במחלקה לצילום ועוזרת הוראה בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. בוגרת תואר ראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בוגרת החוג לצילום במכללת הדסה.

יובל יאירי, צלם וידאו וסטילס. למד תקשורת חזותית במכללת ויצ"ו חיפה. מציג בתערוכות ובפסטיבלים בישראל ובעולם. זוכה פרס שרת התרבות לאמנות פלסטית. עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים. חי ועובד בירושלים.

–

^[1] הטקסט נכתב עבור תערוכת יחיד של יובל יאירי, צופן הברוש, בגלריה Fabienne Levy, שוויץ, 2019.

^[2] פטר וולבן, החיים הנסתרים של העצים, תרגום: ניב סבריאגו, רמת השרון: אסיה, 2018, עמ׳ 53-49, 90-85.

^[3] נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, ״כי האדם עץ השדה״: עצי ארץ־ישראל, מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם, ירושלים: אריאל, עמ׳ 214-212

^[4] אנדריאה וולף, המצאת הטבע: הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט הגיבור האבוד של המדע, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2017, עמ׳ 248.

^[5] שם, עמ׳ 247.

^[6] שם, עמ׳ 251-238.

^[7] ליפשיץ ו ביגר, "כי האדם עץ השדה", עמ׳ 32-14.

^[8] דניאל חיימוביץ, צמח מה הוא יודע? עולם החושים המפתיע של הצמחים, תרגום: עמנואל לוטם, תל אביב: מטר, 2014.

^[9] הנרי דוד תוֹרוֹ מצטט את המשורר הפרסי סעדי משיראז. הנרי דוד תוֹרוֹ, ווֹלדֶן: [חיים ביער] תרגום: ראובן אבינועם, ירושלים: מוסד ביאליק, 2016, עמ׳ 108.

^[10] שם.

^[11] וולף, המצאת הטבע, עמ׳ 261.

^[12] וולט ויטמן, שירת עצמי, תרגום: עודד פלד, ירושלים: כרמל, 2002, עמ׳ 49.

^[13] עודד פלד, "פתח דבר", בתוך: ויטמן, שירת עצמי, עמ׳ 7.

^[14] וולף, המצאת הטבע, עמ׳ 264-263.

^[15] "גריד, סריג", אנציקלופדיה של הרעיונות, , http://haraayonot.com/idea/grid/ (נדלה: 5.10.19).