לקפוץ למים סוערים

על סיפה של סכנה, זהו מעשה שתוצאותיו לא ידועות.
זו לא רק הכותרת. הבראבדו נמצא בשניהם, בכותרת ובצילום.

אל תוך פריים שקו האופק שלו קרוע בקצפם הזועם של גלים, בפינתו השמאלית התחתונה שורטים סלעים וקרקע יציבה בו אין, מנתרת דמותו הצנומה של דוד גינתון. דמות כהה. שמעתי מפיו כי כל השנים יוחס  בשוגג לעבודה זו קשר ל"זינוק אל הריק" של איב קליין. פה אין ריק אלא עודפות גואה. החומר עז בפריים, עד כדי כך שדמות האמן נדמית כמעט כנקב בחומר הגועש בו.

בעוד שקליין  ייצר "דוקומנט" מפוברק באמצעות מונטאז' של שני צילומים  – כך החביא בנצחיותו ואמינותו של מדיום הצילום, את תלותה של גשמיותו בכוח הכבידה- בעוד הוא משווה לעצמו את הריחוף, את  ההתגברות על הפיזיקאלי, גינתון מפקיר את דמותו לפיזיקאלי. החומר וודאי יגבר עליו, הכובד, געש הגלים. הם יבלעו את דמותו הכהה והצנומה. בוודאי!

עם זאת, גם אם לא בכך הייתה כוונתו של גינתון, הרי ברור שמשב הרוח הזה חלף בשערותיו. אז, בשנת 1974, 14 שנה אחרי שאיב קליין שאף להתאיין בדימוי או לגעת באתרי, מחוות הגוף שלו נראית גם בגופו של גינתון עת שהוא מקריב עצמו לסמל הקאנוני של תשוקה וסער.

יסודה של עבודה זו ברצון לבצע שלושה פתגמים: 'לקפוץ למים סוערים', 'להכוות ברותחין' ו'לטמון את הראש בחול'. לדבריו של גינתון, "שלוש מטאפורות של עשייה, אי עשייה ותוצאה של עשייה."  הופתעתי, היות ואני נדדתי במחשבה אל עבר החושנות של הפעולות הללו והיותן מנוגדות ליצר השימור העצמי. שלושת הפעולות שייכות לתחום של סקרנות מורבידית הבוחנת את גבולות הגוף ואת מיקומה של 'רוח החיים' החמקמקה המתאכלסת בקרבו.

בעלעול מחודש בגליון מס' 40 של "סטודיו", גליון שערך גדעון עפרת והוכתר "בחזרה אל התאים האפורים: מבט מחודש על שנות ה-70", נתקלתי במאמר פרי עתו של גינתון, "ללמד בני יהודה אמנות או סדרה של זינוקי נפל". כאן מגולל בכרוניקה את מה שמכנה האופן שבו "נחנך אל עולם האמנות הישראלי….". קשה לא להתרשם מן ההעדר החריג ביומרה. אני מחפשת אחר דרך המונית פחות לתאר את זה מאשר "צניעות". גינתון רואה עצמו כמי ש"עושה משהו בתחום האמנות", מישהו שסקרנות אנליטית מוליכה את צעדיו ופרוטוקול המהלכים שלו כמעין דוח מעבדה נפרש תחתיו.

אני סבורה תמיד כי הפואטי ביותר בכל אמן, נוצתו היפה ביותר, היא קבוצת השיער שמתפספסת בגילוח, חלקו של הקרחון הטמון במימיו של הלא מודע…. וכאן בהכללה: החושנות של דוד גינתון. עיון באותו גיליון של "סטודיו", הבהיר לי כי חלק מן העונג שאני שואבת מן העבודות שנעשו בישראל (ובעולם) באותם ימים שייכים בדיוק לזה, לסתירה היסודית בין פרקטיקות של תיעוד וניתוח השאובות מן המדעים המתקיימות כדרך לתחום ולרסן את היצרי והכאוטי, את החרדה. חושיו של הצופה הופכים לאמצעי המייצר את "נחל ירושלים", ודרך כך גופו מתווך את הביטוי מחפש הדרך הזה של המופשט הגדול שהוא – טבע. הגוף או מוטב שאומר גופים ממפים טריטוריות והופכים זירה לרעיונות פוליטיים, גבול, מדינה, מלחמה. היחס הבלתי נתפש בין הגוף, האורגניזם הבודד, לבין מושגים ורעיונות מופשטים אלו, הופך לחומר את כובדו של התסכול.

בשונה מבני תקופתו, עם זאת, נדמה שגינתון אינו מצמצם את הגאות למספר עקרונות פשוטים, אלא, עוסק בהצפה, בטביעה. גינתון, הסובייקט של העבודות של ראשית שנות ה-70, משרטט תעיה בנבכים הפתלתלים של האפשרויות לעשות אמנות, מה שכינה דושאן, שיעורי שחייה. ב"ללמד את בני יהודה…" ,הוא מתאר את המהלכים הללו של החיפוש ותוך כך את מבוכת התלמיד. היכן לחפש באינדקס התרבות המצויה את מושא ההשראה? איזה תחביר לאמץ?  במצולות החיפוש הזה מהפך יצר של אי נחת, מה שאינו מוצא מענה בקטלוג הפתרונות המתורבתים ומבקש להיטמע בנשגב לו. אני מריצה דימויים שאני מכירה היטב: גינתון כורע אצל שער ביתו של יוזף בויס, דמותו הקטנה בצילו של הפסל "דוד", מניח ראשו על שולחן כתיבה כמתגרה בתפלצות תת המודע, מענה את גופו בכאב – מכפיף עצמו לרוח הנצרות השורקת בשערי ההיסטוריה של האמנות…..

על כן, "לקפוץ למים סוערים" נראית לי כעבודה אוטוביוגרפית, גינתון מנציח את האפשרות להיבלע, להיעלם בתוך החיפוש שלו. מסעו הוא בשפה, במבונה,  בעיניים שראו כבר את המודרניזם,  אך  שצף המתורבת בו הוא משוטט מגולם דווקא בסערה של איתני הטבע. דימוי זה מזכיר, יותר מכל, ציורים רומנטים. והרי שהרומנטיקה רתומה לחזהו של המודרניזם, ושוקלת כמו מצפון טורד, אין הם יכולים עוד להיפרד, חרף סלידתם הרבה זה מזו. מבלי שיודה, היא מחמיאה לטבעו, זה החושש כי משובת נעוריו אבדה, והוא מספק (מפרנס) לה פנאי לכמיהתה. תוך כך אנו קרועים. שיסוע זה טבוע בהווייתנו התרבותית.  אין אנו יכולים לחשוב על הנולד,  מבלי לחשוב על הפראי ולראות בפראות זו אצילות…..

דברים אלו מוקדשים לזכרה האהוב והנערץ של מריון רוכמן.