ייצור הבטון בימינו – החומר שהאדם עושה בו שימוש בהיקף השני רק למים – ללא ספק יוביל לאתגרים סביבתיים משמעותיים עבור הדורות הבאים. יש משהו ציני בעובדה שבעוד שבמחקר, הבטון נחשב לחומר המכונן של עידן האנתרופוקן, התעשייה מהללת אותו כחומר "בר קיימא" תודות למחזור החיים הארוך שלו.
כריסטוף וובר וניקולאוס אקהארד ידברו על העשייה האמנותית שלהם, על ונגד בטון, ועל ניסיונותיהם לפתח שיטות מחקר רב-תחומיות שיתופיות שמחברות בין פרטיקות של אמנות ביקורתית, מדעי הסביבה פוסטהומניזם ופילוסופיה מטריאליסטית חדשה.
שני האמנים פועלים כפסלים מושגיים בווינה, כאשר גישתו של כריסטוף וובר ל"ניתוח" פוגשת את פרקטיקת "השזירה" של ניקולאוס אקהרד, ומשתפים פעולה כדי לקרוא תיגר על הבטון כחומר דרך פרוייקטי מחקר אמנותיים.
–