מאזני אי־צדק

קטע מתוך הטקסט "מוטלות על כף המאזניים" שכתבה אריאלה אזולאי על עבודתיה של סיגלית לנדאו, מגזין סטודיו, גיליון 125, יולי 2001:

"בתצלום של עבודה קטנה של לנדאו מ־1996, שיכולה לשמש כמקרא למכלול עבודותיה, נראים כפות מאזניים מפליז. את המאזניים – סמל למאזני צדק – קנתה לנדאו מסוחר פלסטיני בעיר העתיקה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. מאז העת העתיקה, יש למאזניים שימוש ביחסי חליפין בין בני אדם ובבניית קהילה של הסכמה – על המידה הראויה, על האופן לייצרה, לייצגה ולהפיצה. הם משמשים לשקילה של חפצים ממשיים (תוצרת חקלאית, מתכות, עשבי מרפא) וסימבוליים (מעשיו הטובים של האדם, כנותו ועוד) כאחד. מאזני כפות, מהסוג שלנדאו בחרה, הם מן הסוג הקדום והפשוט ביותר. הם קלים לתפעול: השקילה מתבצעת בהם באמצעות איזון הכפות והעין נוטלת חלק פעיל בקביעת האיזון. הם משמרים את הממד של הפומביות של אקט השקילה, המתבצע לעיני שני הצדדים – מוכר וקונה, שופט וחשוד, מדינה ונתין – הנותנים כך מחדש את הסכמתם לתקפותן של אמות המידה האובייקטיביות. יחסי החליפין של לנדאו עם הסוחר פלסטיני אינם מתנהלים באמצעות המאזניים. היא רוכשת ממנו את המאזניים עצמם ומוציאה אותם מכלל שימוש. החפץ שהוצא מכלל תפקוד, מתעתע. בין שתי כפות המאזניים מתקיים חוסר שיווי משקל: כף אחת ריקה והכף האחרת מלאה, ועם זאת, שתי הכפות נראות מאוזנות להפליא, מיושרות כמו בפלס. אלא שבמאזניים של לנדאו, מה שנדמה כפנים, כשקערורית שאמורה לקלוט אל חיקה את המיועד לשקילה, הפך לחוץ, לגבעה חלולה, לכיפה שאיננה יכולה לחבוק כלום. הכף הקעורה איבדה את תכונתה כמכל, אי אפשר להניח עליה דבר וכל מה שיונח עליה יחליק מטה. גם מלאותה אינה אלא תעתוע. הכף האחת מלאה אבל רק משום שהיא קמורה, בעוד שהכף השניה ריקה משום שהיא קעורה. חוסר השוויון בין הכפות נובע אם כן מחוסר השוויון בין הכפות עצמן ולא בין מה שהן מכילות. למרות שהן אינן שקולות, האיזון ביניהן אינו מופר. הרעיון של המאזניים מבוסס על ההפרדה בין מכל (חוץ) לתכולה (פנים). המכל הקבוע אמור לשמור על נייטרליות, בעוד שהתכולה אמורה להשתנות ולהישקל לפי אמות מידה שנקבעו מראש. קביעת החוק של המאזניים: הנייטרליות של הכף והפיכת המשקל לאמת מידה בלעדית תוך התעלמות מצורה, חומריות, עקבות, חיים וכו’ – כרוכות באקט של אלימות. מדובר באלימות ראשונית, מכוננת, חד־פעמית של קביעת החוק, שנועדה למנוע את הישנות האלימות של אכיפת החוק ולאפשר את השוויון בפני החוק. הישנותה של האלימות המכוננת – האלימות המשהה את החוק וקובעת את היוצא מן הכלל שלו – היא לחם חוקו של משטר כיבוש. הישנות זו הופכת את המאזניים ממאזני צדק ל”מאזני רשע”. הפעולה השגורה של התקת חפץ שימושי מהקשרו ומיקומו בהקשר של האמנות מקבלת בפעולתה של לנדאו על המאזניים משנה תוקף. המאזניים לא הוצאו מכלל שימוש כדי לייצג משהו אחר בספירה של האמנות. עצם ההוצאה של המאזניים מכלל שימוש היא הפעולה שמב צעת לנדאו: פעם אחת כשהיא רוכשת אותם מן הפלסטיני ומשתפת אותו במעשה, פעם שניה כשהיא מצביעה על היות המאזניים “מאזני מרמה” ופעם שלישית כשהיא מרקעת את הכף כך שהיא איננה יכולה עוד לבצע את המוטל עליה. הכף עצמה היא זו שמוטלת כך על כף המאזניים ולא מה שהיא אמורה לשקול.

–

סיגלית לנדאו היא אמנית בין־תחומית היוצרת במיצב, וידיאו, צילום ופיסול. בוגרת תואר ראשון באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. עבודתה של לנדאו הוצגה במוזיאונים ובחללי תצוגה מרכזיים בארץ וברחבי העולם, בהם: מוזיאון ישראל, ירושלים; דוקומנטה X קאסל; מרכז ויטה דה־ויט לאמנות עכשווית, רוטרדם; מוזיאון ריינה סופיה, מדריד; KW, ברלין; מוזיאון תל אביב לאמנות; מכון לאמנות מודרנית, ניו יורק; גלריה קמל מנור, פאריס; הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה; מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע; הגלריה לאומית סוליאנקה, מוסקבה; קונסטהאלה בודפשט; בית הרמס־גינזה, טוקיו; מוזיאון לאמנות עכשווית, ברצלונה; מרכז קופלר לאמנויות, טורונטו; מוזיאון לאמנות עכשווית, קרקוב ועוד. זכתה בפרסים ומלגות בהם: פרס קק"ל לפיסול; מלגת Times/Artangel, לונדון; פרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב; פרס ביאטריס קולינר לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון ישראל, ירושלים; פרס דן סנדל לפיסול, מוזיאון תל אביב לאמנות ופרס סנדברג לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים. עבודותיה של לנדאו שמורות באוספים ציבוריים רבים, בהם אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק; מוזיאון ברוקלין, ניו יורק; המוזיאון היהודי, ניו יורק; מרכז פומפידו, פאריס; מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון לאמנות עכשווית, ברצלונה; מגזין III, סטוקהולם; קונסטמוזיאום מגדבורג, גרמניה; מוזיאון לאמנות עכשווית קסטיליה וליאון, ספרד; מוזיאון לאמנות עכשווית, קראקוב; ואוסף ג'נראלי, אוסטריה.

www.sigalitlandau.com